מאה שנה לאחר מותו ב-1924, הסופר האנגלי יליד פולין ג'וזף קונרד נותר נושא לוויכוח בין הביוגרפים שלו לגבי המידה שבה הוא עשה, או לא, שנא יהודים.

"באופן לא מפתיע", הכריז ברנרד מאייר, שהשתמש בגישה פסיכואנליטית, "קונרד הפגין עדויות לאנטישמיות". עם זאת, ג'פרי מאיירס, מבקר אחר שבוחן את אותן ראיות, מתנגד. חילוקי הדעות מתחילים באשר לאופיו של מקום הולדתו של קונרד, ברדיצ'יב, כ-100 קילומטרים דרומית-מערבית לקייב, שנחשבה לעיר היהודית ביותר באוקראינה.

היהודים בברדיצ'ב עמדו על כ-80% מהאוכלוסייה. שלום עליכם לכד את רוח העיר בסיפורת, אבל אולי האירוע הספרותי הבינלאומי ביותר, מציין הביוגרף ג'ון סטייפ, התרחש שם כאשר הסופר הצרפתי אונורה דה בלזק ביקר שבע שנים לפני שנולד קונרד. באותה הזדמנות, בלזק נעלב כאשר תושבים יהודים מקומיים התאספו להתפעל משרשרת שעוני הזהב שלו, אז הוא היכה אותם במקל ההליכה שלו.

כחבר במיעוט הקתולי של ברדיצ'יב, קונרד לא הביע אלימות פיזית כזו כלפי שכניו היהודים. ואכן, הוא היה דיסקרטי בכתביו שפורסמו, שם לפעמים היידישקייט השתמעה ולא הוכרזה בגלוי. אבל בהתכתבות הפרטית שלו, קונרד העליב שוב ושוב יהודים, במיוחד כשכתב לחברים שהיו אנטישמים ידועים לשמצה.

האירוניה הייתה שבאופן חוזר ונשנה, ההנחה היא שקונרד הוא יהודי, פשוט בגלל המקום שבו הוא נולד. במאמר משנת 1918, פרנק האריס, סופר בריטי נבוך, קיבץ את קונרד עם הסופר היהודי האנגלי ישראל זנגוויל, מחבר הרומנים ילדי הגטו ו מלך שנוררס. האריס התלונן כי "הפריצה הכי מטופשת" בקרב כותבי ספרות יכולה להשיג פופולריות רק על ידי טענה שהוא "אחד מהגזע המדוכא".

קונרד השיב עם מכתב מתועד במלואו אל הרפובליקה החדשהפורסם תחת הכותרת "מר. קונרד אינו יהודי". בעודו מדגיש את שורשיו הקתולים הפולניים (והעובדה שאשתו "לא הייתה יהודיה"), הוסיף קונרד כי לעולם לא היה מכחיש את היותו "ישראלי" אילו היה באמת, שכן "הגזע" הזה תפס "מקום כל כך ייחודי". בהיסטוריה הדתית של האנושות".

המונח הנייטרלי "ייחודי" אינו משבח בקושי, אם כי עשרות שנים מאוחר יותר, קונרד יסווג לאחר מותו כיהודי שוב. בשנת 1936, התעמולה הנאצי הגרמני וילהלם סטייפל קבע שקונרד היה כנראה יהודי פולני "קוסמופוליטי", בעיקר בגלל שספריו הופיעו בגרמניה ממו"ל יהודי, סמואל פישר.

אולם כאשר דיבר בגילוי לב, קונרד היה, שוב ושוב ובאופן גלוי, בז ליהודים. בשנת 1916, המשורר הבריטי ארתור סימונס כתב לחבר משותף כדי להסביר שקונרד דיווח על ביקור בקונסוליה בפריז כדי לארגן עניין ויזה: "היו 25,000 יהודים מסריחים על המדרגות". לכתב אחר, קונרד הודה שהוא "איכשהו קיבל את הרעיון" שהיסטוריון האמנות ברנרד ברנסון הוא "יהודי זקן ומזיק – ועכשיו אני יודע יותר טוב!"

באופן שגרתי במכתבים פרטיים, קונרד היה מעליב את המו"ל האנגליקני שלו, סטנלי אונווין, בכך שקרא לו יהודי בכל פעם שהוא עשה משהו שהוא לא רואה בעין יפה. פחות מצחיק היה כשקונרד העביר את ההרגל הזה של זיהוי שגוי של יהודים לסיפורת.

ברומן תחת עיניים מערביותרזומוב, סטודנט רוסי צעיר, מצהיר כי שמו "אינו גוגנהיימר" וכי הוא אינו "יהודי דמוקרטי". מאוחר יותר הוא ממלמל לעבר יריב: "יהודי ארור!" עם זאת, מציין המספר, יתכן שהיריב המדובר היה טרנסילבני, טורקי או אנדלוסי, אך לא היה יהודי, ובכך שימש עוד דוגמה לכך שהמחבר ראה יהודים היכן שהם לא היו קיימים. ההתייחסות ל"גוגנהיימר" נחשבת למטרה את איל הכרייה היהודי השוויצרי מאייר גוגנהיים.

הערות כאלה אובחנו על ידי כמה מחברים כסימפטום לגידולו בקרב האדון הפולני באוקראינה. עם זאת, אחרים, כמו מאיירס, טוענים שבני דורו של קונרד, יחסית, היו אנטישמים גלויים בהרבה בסיפורת.

קונרד זיהה רק במפורש שתיים מדמויותיו המשניות כיהודיות. אחד כזה היה סניור הירש, סוחר מחבואים יהודי שמצא את עצמו נקלע לתהפוכות פוליטיות ברומן נוסטרומו.

מבועת כל הזמן, הירש בסופו של דבר נתפס ומוציא להורג, בתוך תיאורים מפורטים של נסיונותיו. ההיסטוריון הספרותי אירווינג האו (יליד הורנשטיין ממוצא יהודי בסרביה), סבר כי "הכמות העצומה של הסבל היהודי" בסיפורו של קונרד היא "עצמה עדות לפחדנות יהודית". לחילופין, הציע האו, יתכן שקונרד התמכר ל"משחק אליזבת'ני של להזיע את היהודי שלו".

ההתייחסות האפשרית הזו לשילוק של שייקספיר או ליהודי מלטה של ​​מארלו עשויה להיות מתאימה לו הירש יותר מסתם דמות דו-ממדית המסמלת אוי. פונדקאי יהודי אחר, אפילו פחות, בשם יענקל מופיע בסיפור הקצר של קונרד "הנסיך רומן".

נוטה להשמיע "נו!" עם יידישקייט פחות או יותר אותנטי, גם יענקל של קונרד קורא את התמוה יותר "טסה! טסה!," ביטוי שנשמע גם משרת לא יהודי בסיפורו של קונרד "הצמח ממלאטה", המתרחש בסידני, אוסטרליה ובאי בדיוני בשם מאלטה.

הגאון הספרותי סדריק ווטס רמז באופן סביר שייתכן שהדמויות היהודיות המשמעותיות ביותר ביצירותיו של קונרד לא זוהו ככאלה: האנרכיסטים המרושעים ברומן הסוכנות הסודיתט.

ההסתייגות היחסית הזו בתקופה שבה סופרי ספרות הגדירו ללא בושה את היהודים כמתועבים ואנטי-חברתיים, אפשרה לקונרד לשמור על פופולריות בקרב קוראים יהודים בעלי תפיסה, שאחרת היו עלולים להירתע מעוינות גלויה.

ברמה האישית, קונרד יכול להיות ידידותי ליהודים נבחרים, כמו האמן יעקב אפשטיין, שפסל את דיוקנו, או בן ארצו, ברונו וינאוור, שהסאטירי שלו. ספר איוב קונרד תרגם לאנגלית.

אחת הקוראות הנלהבות הייתה הפילוסופית הפוליטית היהודייה הגרמנית חנה ארנדט, המצטטת את קונרד בטקסט הקלאסי שלה. מקורות הטוטליטריות. כותרת המשנה של ארנדט אייכמן בירושליםשחקר את מושג הבנאליות של הרוע, עשוי להדהד את הדיון של קונרד בבנאליות ב תחת עיניים מערביות.

יהודים מאוחרים יותר, שכמו ארנדט, ראו בקונרד קול ישים להקשר ההיסטורי שלהם, כללו את העורכים של ידיעות אחרונותשהוציא ב-2008 מהדורה עברית חדשה של Conrad's לב החושךבתרגום הסופרת שולמית לפיד ובנה העיתונאי יאיר לפיד.

בהקדמה הציעו הלפידים כי המתיישבים של קונרד דומים למצב הרעוע בעזה, ומלמדים את הקוראים ש"הכיבוש משחית". ברמזים ללקחיו העדכניים של קונרד, הם הוסיפו שאדישות, ולא שנאה, היא השחיתות האולטימטיבית, שממקמת את המתיישבים ב"לב החושך". סופרים מעטים היו כה קבועים בחזית המסרים הפוליטיים, גם אם במקרים מסוימים, כמו עם יאיר לפיד, שתמך מאוחר יותר בפעולותיה של ישראל תחת ממשלת נתניהו במלחמת ישראל-חמאס, ככל הנראה, הסניגוריות עשויות להשתנות עם הזמן.