יורם קימלמן, איש קיבוץ סעד, לא מפספס שום זווית סוציאליסטית שניתן ללמוד מפרשיות השבוע: כל עבודה מכבדת את בעליה – גם פינוי פסולת!

“צו את אהרן.. זאת תורת העולה..” (ויקרא ו’, ב’).  ומיד בהמשך: “והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה.. ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה..” (ויקרא ו’, ג’-ד’).

מצוות הפינוי וההרחקה של פסולת הקרבנות (הדשן), ממש כמו קרבן העולה, היא חלק מתרי”ג מצוות ומתבצעת במו ידיו של הכהן. לשם כך, עליו להחליף את בגדיו ממדי א’ למדי ב’..

המשכן משמש כנקודת חיבור בין העולם הגשמי לעולם הרוחני ומלמד אותנו שכל המצוות

וכל המלאכות בעולמנו – שוות בחשיבותן, גם אם חלקן מצטיירות בעינינו הגשמיות

 כ’לא מכובדות’ – כמו הטיפול בפסולת המזבח.

הטיפול בפסולת (דשן) הוא חלק מעבודת הקודש!

———————————————–

רגע של עברית – “וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן..”

משמעות הפועל ד-ש-נ במקרא כפולה: גם אפר השריפה של הקרבנות, וגם להשמין (ואכל ושבע ודשן; שמועה טובה תדשן עצם, ועוד – עיין בקונקורדנציה).

ומן הבחינה החקלאית – בלשוננו היום “דֶּשֶׁן” הוא החומר המפריח ומחיה ומרענן את האדמה ואת היבול – כלומר: חומר השריפה, ההכחדה וההשמדה המוחלטת של החומר – יש בו כוח להחיות ולרענן עלים ירוקים.

נתן קויפמן ז”ל (ממייסדי קיבוץ סעד) היה אומר שפעולת הדישון ע”י החקלאים היום היא “לִדְשׁוֹן”, ולא “לְדַשֵּׁן”, שפירושו להסיר את האפר מעל המזבח.

יורם קימלמן