למצוות הביכורים מוסיף אדם המקיים את המצווה את מקרא הביכורים וכן תיאור היסטורי הפותח במילים: “אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי…”. תיאור זה נתפרש על ידי חז”ל כמתייחס ללבן הארמי. הקביעה שהוא “אֹבֵד אָבִי” היא תיאור לרצונו של לבן לעקור את הכל. ולמרות שלא עלה הדבר בידו, מייחסים לו את מחשבתו, כאילו הוציא את זממו אל הפועל.

כידוע לכולנו אנו משתמשים בפסוק זה בליל הסדר ואומרים: “צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן ביקש לעקור את הכל”.

מקומו של תיאור זה בליל הסדר נראה מוזר. הלא בלילה זה אנו עוסקים ביציאת מצרים. ואם כן מה לנו ולתיאור פועלו של לבן שקדם ליציאת מצרים?!

ואם נרצה להשיב שאנו מרחיבים את היריעה ומתייחסים לכל אלו שבאו להרע לישראל ולזרעו, מדוע “זנחנו” את עשו, שרצונו להרוג את יעקב מופיע במפורש בכתובים, שלא כמו מחשבתו של לבן שאינה כתובה במפורש, אלא נדרשת מן הכתובים?! (יש מן הפשטנים, כמו האבן עזרא, שפירשו את התואר “ארמי” כמתייחס ליעקב ולא ללבן).

בנוסף לכך קשה לנו להבין את היחס הסלחני לפרעה, המושווה ללבן שהוא “לא גזר אלא על הזכרים”. שהרי אנו אומרים בכל יום בשירת הים: “אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי אָרִיק חַרְבִּי תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי”. וכי שם רצה האויב לרדוף ולהשמיד רק את הזכרים?! המהר”ל מפראג השיב על השאלות הללו, כשהוא מחדד את אחת התופעות המפורסמות והכואבות בתולדות ההיסטוריה היהודית.

מריבות וסכסוכים, הן תופעות מוכרות, המלוות את ההיסטריה האנושית מימיה הראשונים. סכסוכים ברמה האישית, כמו גם ברמה הלאומית. הרקע לסכסוכים אלו שונה ומגוון. החל מסכסוכים ממוניים וכלה בכבוד, טריטוריה, או גורמים אחרים. סכסוכים כאלו הולידו סבל גדול ואף שפיכות דמים גדולה במהלך ההיסטוריה.

זה אינו הנושא שבו אנו עוסקים בהגדה של פסח. שם אנו עוסקים בתופעה שונה: “כי לישראל” אומר המהר”ל “יש להם שונאים בלי סיבה”. בשפה המודרנית אנו קוראים לזה אנטישמיות.

לכן איננו מזכירים את עשו, שרצה להרוג את יעקב על רקע הברכות והבכורה. גם לא לוקחים בחשבון את כעסו של פרעה, לאחר שספג עשר מכות ועם העבדים ברח לו. אנו עוסקים בשנאה ללא סיבה, כמו זו של פרעה לפני יציאתם של ישראל, וכמו רצונו של לבן לעקור את הכל.

בכל פעם מחדש כשאנו נתקלים בעוצמות של שנאה הבאות לידי ביטוי בשריפת דגלי ישראל, בניסיון לעשות לינץ’ על שגרירות ישראל ובתופעות דומות, שוב אנו חשים שמדובר בשנאה לא רציונאלית שקשה לנו להבינה. מפרשת השבוע למדנו שתופעה זו היא חלק ממקומו המיוחד של עם ישראל בעולם, מאז פועלו של לבן הארמי ועד ימינו שלנו. וכשם שבמהלך ההיסטוריה, על אף המחיר הנורא, גבר עם ישראל על כל שונאיו. כך יהיה ב”ה על כל ה”לבנים” מאז זה הארמי ועד שורפי הדגלים בימינו.