הלכה ידועה היא, שלא ניתן להכשיר כלי חרס שהשתמשו בהם בחמץ בחום לפסח. מקור ההלכה בגמרא המלמדת: “והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם” (פסחים ל ע”ב) כוונת חכמים, שהחמץ הבלוע בכלי חרס שהשתמשו בו בבישול חם אינו יכול לצאת ע”י שטיפה במים ואף לא בהגעלה (‘דופיו’ הכוונה לדופי- קלקול, בירושלמי הגרסה “מידי דופנו” קרי, החמץ נותר בלוע בדופן הכלי). כתוצאה מהלכה זו חלקו האמוראים מה לעשות עם כלי בישול מחרס לפני הפסח “אמר רב קדירות בפסח ישברו… ושמואל אמר לא ישברו אבל משהה אותם לאחר זמנו…” למזלנו נפסקה הלכה כשמואל, אחרת היינו צריכים לשבור מידי שנה את כל כלי הבישול שלנו העשויים חרס.

אולם מה פירוש “והתורה העידה”? היכן התורה העידה על כך? התשובה מצויה בפרשתנו: “וּכְלִי-חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ, יִשָּׁבֵר; וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה, וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם.” (ויקרא ו כא) התורה מלמדת על שימוש הכהנים בכלי בישול לצורך אכילת קרבן החטאת, ומחלקת בין כלי נחושת לכלי חרס. כלי חרס, כיוון שבולע מבשר החטאת ושטיפה אינה מועילה לו, הבלוע בדופן הכלי נעשה נותר לאחר זמן האכילה ועל כן צריך לשבור אותו. לעומתו, כלי נחושת ניתן להוציא את מה שנבלע ע”י שטיפה ועל כן ניתן לשוב ולהשתמש בו למחרת לאכילת קודשים אחרים. ומכאן למדו חכמים את ההבדל בין כלי חרס שלא ניתן להכשירם לפסח לבין כלי מתכת שניתן להכשירם לפסח ע”י הגעלה.

מהלכה זו נפנה לאזור אחר לגמרי, לעולם התפילה. אחת התפילות המרגשות ביותר במחזור התפילה של ימים נוראים היא תפילת “נתנה תוקף” בה מופיעות השורות החזקות הבאות: “אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסופו לֶעָפָר בְּנַפְשׁו יָבִיא לַחְמוֹ מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר…”

אדם ממש ככלי חרס, יסודו מעפר וסופו לעפר “מעפר באת ואל עפר תשוב”. אדם ככלי חרס הנו חד פעמי, ולאחר השימוש בו – נשבר. לאור ההלכה שלמדנו מהלכות קדשים ופסח נוסיף, שהאדם המשול לחרס “אינו יוצא מידי דופיו לעולם” ואין לו תקנה אלא בשבירה… מטרתה של תפילה עוצמתית זו היא לשנות את יחסו של האדם הגאה, המשלה את עצמו ברוב כוחו וחשיבותו, השרוי בביטחון עצמי ובזחיחות דעת, שהוא בסך הכל משול כחרס הנשבר…

כך עשה דרכו מושג הלכתי שמקורות בפרשתנו את דרכו לפסח מפסח לתפילות ימים הנוראים (ומשם המשיך לספרה של שולמית לפיד… אך די בזה)

ואבקש להעמיק בנקודה עוד מעט, מהסיפור החסידי הבא: חסיד אחד שאל את רבי אברהם מסטרטין: אנו אומרים בתפילת ראש השנה שהאדם “משול כחרס הנשבר”, וידועה ההלכה האומרת שכלי חרס אין לו טהרה בטבילה ואין לו תקנה אלא שבירה. כיוון שכך, כיצד מועילה טבילה במקווה לטהרת אדם? השיבו רבי אברהם: אכן, כדבריך, בטבילה עצמה לא די. הטבילה מטהרת בזכות התשובה ובזכות הלב הנשבר המתלווים אליה, וכפי שאתה בעצמך אמרת: “כלי חרס- שבירתו זוהי תקנתו”

אמנם חוויית החרס הנשבר בראשיתה באה לשבור את האגו המנופח והמזויף של האדם ולכן נחוות באופן מר וכואב, אולם בהמשכה עשויה להפוך לחוויה מתקנת ומטהרת. דווקא אותו לב נשבר הוא העשוי להביא את האדם להבנה של: “ותשובה ותפלה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה” ולמסקנה הסופית של הפיוט “ואתה הוא מלך אל חי וקיים”. רק מלב נשבר ניתן להתפלל תפילת אמת, רק מלב נשבר התפילה נשמעת.

היה זה דוד המלך לאחר שחטא בחטא החמור עם בת שבע ולאחר שנתן הנביא הוכיחו על חטאו, כתב את אחד היפים במזמורי תהלים, הוא מזמור נ”א ושם מופיעות השורות הבאות: “כִּי לֹא-תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה. זִבְחֵי אֱלֹהִים – רוּחַ נִשְׁבָּרָה: לֵב נשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה” (תהילים נ”א, י”ח-י”ט)

ועל אף שנראה שדברים אלו אינם שייכים כלל לאוירתו השמחה של פורים, בעומק שבעומק אין כלל סתירה, דווקא מתודעת “החרס הנשבר”, מלב נשבר ניתן להתרומם לשמחת אמת. זוהי עומק כוונתו של רבי מנחם מנדל מקוצק שאמר “אין דבר שלם יותר מלב שבור”

פורים שמח ושבת שלום