תחילתו של המסע במפגש מקרי לחלוטין. בעיצומה של מסיבה מפוארת היא פוגשת באשה המתבוננת בה ושואלת: “את קשורה לחיה קירשנבאום מצפת? ….הכרתי אותה היטב, גדלנו יחד בצפת….”

חיה קירשנבאום היא אימהּ של המספרת ממנה התייתמה בגיל 10. במותה השאירה אחריה ילדה יתומה ומבולבלת המתגעגעת כל ימיה למגע יד אם, ויותר מכל להבנת דמותה המורכבת. המשכו של מפגש מקרי זה הוא בפיסת נייר צהבהבה המתגלה במוזיאון בעיר העתיקה בצפת, זו הזמנה לחתונת אימה. שם החתן הוא שם זר, לא שמו של אביה. על גב ההזמנה כתב מישהו: “4 ימים אחרי החתונה הוא נרצח.”

כאן מתחיל המסע הקשה, מסע בעקבות חייה המפותלים של האם שנולדה למשפחה ביישוב הישן בצפת, מרדה במוסכמות, בחיי המשפחה השמרניים, קשרה את גורלה עם שוטר יהודי ששירת במשטרה הבריטית בצפת, וחרף התנגדות הוריה היא נישאת לו. החיפוש בארכיונים, העיון במסמכי התקופה, מגלה לה פרטים מרתקים על מי שהיה בעלה הראשון של אימה, על האהבה הנרקמת בינו ובין אימהּ, על הרצח הנתעב, 4 ימים לאחר החתונה, על ידי ערבי שארב לו בפינת הרחוב [ימי המרד הערבי 1936].

האם הדחף למסע הוא הרצון להשלים מידע חסר? סקרנות טבעית לדעת מי היה הבעל הראשון, מה עלה בגורלו ובגורל הכַּלָּה? ואולי מעבר לאלה מסתתרים הגעגועים שלא הרפו ממנה כל חייה, הגעגועים לאם האבודה, הרצון להתקרב אליה, להשלים את החֶסֶר שליווה אותה כל הימים?

התשובה מצויה בשורות האחרונות של הרומן: “יש עצב והקלה בפרדה מהם [מדמות האם, האב, הבעל הראשון. ל.ב], צער על סיפור אהבתם מכמיר הלב שקללה רבצה עליו ורווחה על הקשר שלי אל אמא שקם לתחייה חמישים שנה או יותר מיום שמתה ונשכחה מכל הלבבות”.