הממשלה הפדרלית פצחה באנטישמיות מהשמאל, תוך התעלמות או הצדקה של אנטישמיות בימין. זו עובדה קרה, קשה ומאוד לא נוחה.
לאחר שהפגנות נגד ישראל שטפו את הקמפוסים על רקע התגובה הצבאית של ישראל לפיגוע חמאס ב-7 באוקטובר 2023, פאנלים של הקונגרס הכפיפו את מנהלי האוניברסיטאות לחקירות נגדיות פומביות על אנטישמיות. ממשלו של הנשיא דונלד טראמפ גבה מיליוני קנסות, ומנע או איים לבטל מיליארדי מימון פדרלי, כולל למחקר רפואי באוניברסיטאות.
זו הייתה תגובה מהירה וקשוחה למחאות שבמקרים מסוימים פנו לאנטישמיות והבליטו סטודנטים יהודים. "אף אחד לא מקבל את הזכות להציק לחבריו הסטודנטים", אמר סגן הנשיא ג'יי.די ואנס בשיא מחאת הסטודנטים. "אף אחד לא מקבל את הזכות להקים 10 מאהלים ולהפוך את הקמפוסים של המכללה שלו למזבלות אשפה. ואף אחד לא מקבל את הזכות לחסום את חבריו הסטודנטים מלהשתתף בשיעורים."
להבדיל זאת לתגובתו של ואנס מוקדם יותר החודש, כאשר השדרן השמרני טאקר קרלסון אירח את פעיל הימין הקיצוני ניק פואנטס בפודקאסט הפופולרי שלו, ופתח ויכוח מסיבי על שילוב דעות קיצוניות בימין.
פואנטס, שהביע הערצה לאדולף היטלר וג'וזף סטלין וקרא להוציא להורג "יהודים בוגדניים", אמר לקרלסון שהאתגר הגדול להרמוניה החברתית האמריקאית הוא "יהדות מאורגנת". קרלסון לא נרתע. וכאשר התבקש להגיב, ואנס אמר שהוא לא רוצה לקחת חלק ב"קרב פנים" הרפובליקני.
גם טראמפ סירב להצטרף למבקרי קרלסון. "כלומר, אם הוא רוצה לראיין את ניק פואנטס, אני לא יודע עליו הרבה, אבל אם הוא רוצה לעשות את זה. תוציא את הבשורה. תן להם", אמר טראמפ לכתבים.
להוציא את הבשורה? מה בדיוק קורה?
התעלמות מתיאוריית הפרסה, בסכנה שלנו
מגיני התגובה השגויה הזו עשויים לטעון שלממשל יש למעשה מינוף על האוניברסיטאות בצורה של מיליארדי דולרים משלמי המסים. לממשלה יש אפשרות משפטית להטיל אחריות על מכללות וסטודנטים בודדים.
הבחירה של קרלסון לשחק יפה עם נאצים, לעומת זאת, היא עניין של חופש ביטוי – גם אם מדובר בדיבור מבשר רעות. איזו פעולה יכולה הממשלה לנקוט נגד פודקאסטר במימון פרטי?
התשובה המתבקשת היא: לפחות תוקיע את זה. אבל זה לא קרה בשום רמה של הממשל הזה.
קרלסון עצמו, בראיון חדש וארוך עם א ניו יורק טיימס כתב, המעיט באמירות האנטישמיות הגלויות של פואנטס ומיצב את עצמו כמי שכמו פואנטס, רק מטיל ספק במדיניות ארה"ב כלפי ישראל.
"מר קרלסון אמר שהוא מתעב אנטישמיות ושיש לו חברים יהודים רבים שחולקים את החששות שלו עם ממשלת ישראל", כתב העיתון. פִּי כַתָב.
אם זה נשמע נורא מוכר, זה בגלל שמפגינים אנטי-ישראלים בקצה השני אומרים כמעט את אותם הדברים. כמה מחבריהם הטובים ביותר הם יהודים, וגם הם שונאים את מה שמנהיגי ישראל עושים.
יהודי ארצות הברית עדים לתיאוריית הפרסה של הפוליטיקה בזמן אמת – הרעיון שהשמאל הקיצוני והימין הקיצוני מתכופפים יותר אחד כלפי השני מאשר למרכז. האידיאולוגיה שהקצוות מתכנסים אליה היא שיהודים הם הבעיה.
לשני הקצוות, החל בזעם על ישראל, יש נטייה לגלוש לתיאוריות קונספירציה אנטישמיות גלויות המאשימות את ישראל במלחמת עיראק, 9/11, אלימות NYPD, מניפולציות בקונגרס, ושערוריית ג'פרי אפשטיין.
בינתיים, המנהיגים הפוליטיים שיכולים להתעמת עם שני הקצוות הללו באמצעות מילים ומדיניות, נראים רק כמי שפוגעים בצד אחד: השמאל.
וירוס בקרב צעירים שמרנים
גם הקהילה היהודית המאורגנת מותאמת מאוד למקרים בשמאל שבהם עמדות אנטי-ישראליות מתכופפות לשנאת יהודים מוחלטת. המבקרים הקולניים ביותר של ראש עיריית ניו יורק הנבחר זוהרן ממדאני האשימו אותו בדיוק בכך – חיזוק אנטישמיות ותמיכה באנטישמים בהתנגדות לישראל.
מיד לאחר בחירתו של ממדאני, ה-ADL הודיע על פתיחת תוכנית מיוחדת למעקב אחר ממשלו לאנטישמיות.
אבל הראיות הרבות לכך שחלק גדל והולך של הימין חומק בחזרה לברית השחוקה שאפיינה את ארצות הברית בשנות ה-30, כאשר מבודדים ואנטישמים עשו מטרה משותפת נגד היהודים, לא מעוררות את אותן אזעקות מוסדיות.
טראמפ עסק בימין הקיצוני, שבו האנטישמיות והסנטימנט האנטי-ישראלי שגשגו שניהם במשך שנים, מאז תחילת התמודדותו הראשונה לנשיאות. עם זאת, תומכיו היהודים נתנו לו הרבה יותר מרחב פעולה ממה שהם היו חושבים אי פעם לתת לממדאני.
בינתיים, אותו קטע אנטישמי של התנועה השמרנית התרחב בשקט, ומצא סובלנות גוברת במרחבים השמרניים המרכזיים. האנליסט השמרני רון דרהר כתב לאחרונה כי הוא מעריך שכ-30 עד 40% מהגנרל הרפובליקני שעובדים בוושינגטון הרשמית הם מעריצי פואנטס.
האנטישמיות "מתפשטת כמו וירוס בקרב שמרנים דתיים מדור הזומר", כתב.
אנטישמיות בשבילי, אבל לא בשבילך
הפריחה הזו עשויה להסביר את הפער בין עמדתם של טראמפ ואנס כלפי מפגיני מכללות ובין קרלסון ופואנטס.
כמו כל כך הרבה דברים אחרים בחברה המקוטבת שלנו, האנטישמיות עצמה הפכה לפוליטיזציה. שנאת היהודים שלך היא מתועבת, כך חושבים, אבל שלי היא חופש הביטוי. את שלך צריך להעמיד לדין. אבל אני רק שואל שאלות.
התקווה הטובה ביותר שיש ליהודים אמריקאים היא שמספיק נשמות אמיצות מרחבי הקשת הפוליטית יעלו וידברו, אפילו נגד השבט הפוליטי שלהם, בידיעה מה גורלן האפל של החברות שהולכות בדרך זו.
דרהר, בפגישה פרטית עם ואנס מוקדם יותר החודש, אמר לסגן הנשיא שעמידה מול הנאצים והיחצנים שלהם כמו טאקר קרלסון אינה "קרב פנים", אלא מאבק על נשמתה של המפלגה הרפובליקנית ושל ארה"ב.
אין מילה על איך ואנס הגיב. אבל האם אני יכול להציע ל-ADL לעקוב גם אחריו?
