תפיסת האקדח של אחמד אל אחמד מאחד משני הרוצחים בטבח בונדי ביץ' בסוף השבוע הייתה בלתי ניתנת לעמוד בפני מי שחיפש שביב של תקווה במתקפה הרסנית לחלוטין.
ובכל זאת לא כך חלק בחרו לסובב את זה.
בחלקים של השמאל, נראה שההתמקדות באל אחמד מאפילה על מה שהיה צריך להיות הסיפור הדומיננטי – אנטישמיות רוחשת ומתפוצצת לאלימות מזעזעת – בעוד שחלק מהימין נרתעו למחוק את זהותו הדתית של אל אחמד או לטעון שהוא סטייה ולא תזכורת לאנושות המשותפת שלנו.
רוזי פיראני, משפיעה מדיה חברתית ליברלית, אמרה לכמעט 700,000 העוקבים שלה באינסטגרם שהטבח היה "מרושע", אך הדגישה עוד "אמת שנקברה תחת נרטיבים מונחי סדר יום".
"האיש ששם את חייו על קו הקושי, עצר את התוקף והציל אינספור חיי יהודים היה מוסלמי", כתבה בפוסט ששותף ביום שני אלפי פעמים. "האלימות המוסלמית מועצמת. הגבורה המוסלמית קבורה. מוסלמים טובים לא מתאימים לנרטיב, אז הם נערכים החוצה".
למעשה, האומץ של אל אחמד זכה לתהילה כה נרחבת עד כי מהדי חסן, העיתונאי הוותיק, מיקד את הניתוח שלו של הירי בבונדי במה המשמעות שלו עבור המוסלמים.
"אפילו הליברלים בעלי הכוונות הטובות שאומרים, 'היי, תראה, תראה מוסלמי הציל את היום! תראה, זה מוכיח שהמוסלמים הם שלווים' – ובכן, זה לא צריך לדרוש גיבור", טען חסן.
נקודה הוגנת, אבל כזו שהעלתה כל דיון באנטישמיות שהניעה את הטבח המקורי, שאותו תיאר בצורה פשוטה יותר כמעשה טרור בלתי נסלח.
כבר אין עוררין על כך שבין הציונים שהפגינו על פעולותיה של ישראל בעזה בשנתיים האחרונות, יש כאלה שמונעים על ידי אנטישמיות – או שנמשכו לאנטישמיות לאורך זמן – ומוכנים לפרוק את כעסם על ישראל באמצעות אלימות ואפליה נגד יהודים בפזורה.
בעוד המניעים של מבצעי בונדי ביץ' נותרו פחות ברורים מאשר רוצחי DC ובולדר – ששניהם צעקו סיסמאות אנטי-ציוניות תוך כדי ביצוע התקפותיהם – המשטרה אמרה כי לחמוש הצעיר, נוויד אכרם, יש קשרים עם מטיף איסלאמי שהורשע לאחרונה בהסתה לשנאה על התייחסות ליהודים כ"בוגדנים ו"בוגדנים". חזירים."
וויסאם חדד, המטיף, אמר שהוא פשוט מנסה להעביר ש"מה שממשלת ישראל עושה לתושבי עזה" הוא "לא משהו חדש".
היגיון אנטישמי מסוג זה – או שהפגמים של ישראל הם תוצאה של היותה מדינה המנוהלת על ידי יהודים, או שפגמיה מצדיקים איבה כלפי כל היהודים – הפך לרווח. עם זאת, זה זכה לדיון מועט בקרב דמויות שמאל בולטות רבות שהגיבו לפיגוע בסידני כאילו מדובר באסון טבע.
***
חוסר ההתבוננות הפנימית בלט גם בקרב מנהיגים יהודים שתפסו את המתקפה כהוכחה לכך שהמסגרת שבה השתמשו להבנת האנטישמיות בשנים האחרונות הייתה נכונה לאורך כל הדרך. כפי שכתב אם הילטון, מנהל מדיניות בברית התפוצות השמאלנית ויהודי אוסטרלי +972 מגזין:
עוד לפני שדמם של הקורבנות יבש, פוליטיקאים ואישי ציבור ימנים – באוסטרליה וברחבי העולם – הכריזו על התקיפה כתוצאה של סנטימנט אנטי-ציוני גובר ואקטיביזם פרו-פלסטיני, ללא כל הוכחה או אינדיקציה למניעים של התוקפים.
דבורה ליפשטדט, שליחתו האנטישמיות לשעבר של הנשיא ג'ו ביידן, טענה כי זוהראן ממדני סייע "להקל" על הרציחות בסידני בכך שסירבה לגנות את הסיסמה "לגלוב את האינתיפאדה", מונח שממדני מעולם לא השתמש אך עליו הוא נשאל במשך חודשים.
בינתיים, הסנאטור ג'ון פטרמן, יקיר ההמון הפרו-ישראלי, הגיב בצורה מוזרה למדי למתקפה בכך שכתב ב-X: "אני עומד ומתאבל עם ישראל".
וזה לא אומר שום דבר על איך חלק מהימין הגיבו על גבורתו של אל אחמד. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו טען בתחילה שאל אחמד הוא יהודי, בעוד אחרים באינטרנט ניסו להתעקש שהוא נוצרי מארוני ולא מוסלמי.
"היו אפס אחמד אל אחמד בעזה", פרסם ב-X משפיע פרו-ישראלי אנונימי שעובר לצד מקס נורדאו.
ההתעקשות הנועזת הזו שכל אופוזיציה פוליטית לישראל – לרבות ההכרה האחרונה של ממשלת אוסטרליה במדינה פלסטינית – היא האשמה במקרים הקשים ביותר של אלימות אנטישמית דוחפת בהכרח את מבקרי ישראל לעמדה הגנתית שממנה הם מתעבים לשקול אם חלק מהדמוניזציה הרחבה שלהם ל"אנטישמיות" שלהם עשויה לתדלק את ה"אנטישמיות" הרחבה שלהם.
***
הטבח האוסטרלי אולי שם כמה דברים בפרספקטיבה, והציע שהבעיה הגדולה ביותר שעומדת בפני יהודים היא לא "לגלוב את האינתיפאדה" – סיסמה שאינה פופולרית במיוחד, ואינה מתוארת כקריאה לאלימות מצד רבים מתומכיה – אלא אלימות רצחנית שבוצעה על ידי קנאים אנטישמים.
ובאופן דומה, אלו שהתמקדו בהגנה על זכויות הפלסטינים היו צריכים אולי לראות את המתקפה כקריאת השכמה לשקול את מי הם מקבלים כחלק מהתנועה שלהם וממי הם מתנערים, בין אם זה מטיפים אנטישמים בסידני או מפגינים מחוץ לבית כנסת במנהטן שקוראים לחמאס "להוציא מתנחל אחר".
עם זאת, למרבה הצער, ראיתי מעט מאוד מאמצים בתום לב לעשות חשבון נפש על איך הגענו לכאן, ולשרטט קו ישר בחול שמעמיד בצד את הדעות של האדם על ישראל לטובת חלוקה בין אנטישמים שיבצעו או יעודדו סוג זה של אלימות נוראית מאלה שמאמינים שיהודים ראויים לחיות בביטחון ובכבוד.
במקום זאת, השיח על האנטישמיות הסתייד עד כדי כך שכעת הוא נראה כמו סמכות לדעות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שבו המושקעים ביותר אינם חוששים לשקול מחדש את עמדותיהם גם לנוכח אירועים מזעזעים.
