“כשתמה המלחמה החליט תיאו בנפשו כי את הדרך חזרה הביתה יעשה לבדו, בקו ישר ובלא פיתולים”- כך פותח אפלפלד את הרומן החדש “ימים של בהירות מדהימה”. סיומו של הרומן במילים: “לך ישר, עבור את הגשר ובחשיכה האחרונה תגיע אל ביתך”.

בין ההחלטה לצאת לדרך, בפתיחת הספור, לבין סיומו, המתרחש רגע לפני מעבר הגבול, מתנהל מסעו של תיאו הנער אל ביתו בבדידות ובבהירות מדהימה על אף החשיכה. המסע מתנהל בשני כיוונים: קדימה ואחורה. קדימה, כמו בספרי מסעות אחרים, אל היעד, אל עיר מולדתו, אל הבית, אל אביו ואימו. בדרכו הוא פוגש קבוצות פליטים, נשים טובות העומדות בצידי הדרכים ומחלקות קפה וסנדווויצ’ים, במשתפי פעולה נענשים ומוכים, ובמפתיע הוא פוגש גם את מדלן, מי שהייתה אהובתו של אביו בעבר הרחוק. התנועה המרתקת של המסע היא דווקא התנועה אחורה. היא מתרחשת בחלומות, בהזיות ובזיכרונות. תוך כדי מסע זה, הוא פוגש את מכריו מהעבר, את חבריו לכיתה, את בני משפחתו, את אביו, ובמיוחד את אמו שדמותה מלווה אותו כל הימים.

המפגש המחודש עם האם במציאות של הזיה, חושף את דמותה המורכבת טרם המלחמה, אשה שכל ימיה הם טיולים ממקום למקום, “לפעמים הייתה נוסעת לכמה ימים ולפעמים לשבוע שבועיים…”[עמ’149]. טיולים מהעיר הקטנה אל כפרים, אל כנסיות, מנזרים וקונצרטים. בטיולים אלה היא נוטלת איתה את תיאו הילד המוקסם מיופייה, מהאור הקורן ממנה, וממבטי האנשים המתבוננים בה בפליאה. אישיותה המורכבת של האם מתבטאת במיוחד ביחסה אל כנסיות ומנזרים. כנגד מי שמוכיחה אותה “את צריכה ללכת לבית הכנסת ושם להתפלל” היא טוענת “בבית הכנסת אין שקט, אין מוזיקה. אין תמונות מפעימות, התקרות מפויחות והלב אינו יכול להתרומם” [שם]. לקורא התמה על פשר נטייתה המוזרה של אשה יהודיה אל הכנסייה, מתוארת לקראת סופו של הרומן חווית ילדות הנותנת תשובה לשאלה [לדעתי, זו תשובה חלקית, ל.ב] “בית כנסת קטן, צפוף….לא היה אוויר לנשימה והיא התעלפה”[עמ’219]. בניגוד לו מראה הכנסייה “גבוהה ומוארת בחלונות מצוירים, ריח של קטורת בישם את האוויר…”[שם].

מרתק את הילדה הקטנה, קסם שלא פג כל חייה. הקשר המיוחד של תיאו עם אימו הוא שדוחף אותו לצאת יחידי למסע. בשונה מהפליטים ההולכים בקבוצות, הוא חש שהחיים בקבוצה עלולים לעכב את שיבתו הביתה ואולי גם לפגוע במפגש המחודש עם האם. “אני חייב ללכת למקום שאמי מתגוררת בו. לי אין מקום אחר בעולם” [עמ’ 222].

לקורא המצפה לחוות בסיומו של הרומן את השיבה ואת המפגש עם האב והאם, נכונה אכזבה. הרומן מסתיים באחת הנקודות בה צועד תיאו קדימה, מתקרב אל הגבול, בעוד שעה יגיע לעירו. האם יגיע? האם מישהו מחכה לו אי-שם?