“כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ.” (ויקרא יח) פסוק זה פותח את רשימת איסורי עריות שבספר ויקרא. העובדה כי מזכיר ומזהיר על “מעשה ארץ מצרים” מעוררת אותנו למחשבה על אותה תרבות מצרית בה היו אבותינו ואשר ממנה מצווה עם ישראל להתרחק. “אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי ה’.” (שם) זהו הכלל שאחריו מופיעה רשימת פרטים המגדירים את שארי הבשר האסורים. אך מדוע התורה אוסרת אותם על האדם? מחמת חיבת הקיצור לא אביא את הטעמים השונים אותם העלו חכמים במרוצת הדורות ואתמקד בטעם הנראה לי הקרוב ביותר לפשט הכתובים.

נעיין בפרט הראשון: “עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ.” מה פשר החזרה “אמך היא לא תגלה ערותה”, הרי זה בדיוק מה שנאמר בחצי הראשון של הפסוק? דומני שהתשובה טמונה במילים עצמם, הסיבה העיקרית לאיסור נובעת מהתפקיד המשפחתי אותה היא ממלאת “אמך היא (לכן) לא תגלה ערותך”. היא ממלאת את התפקיד המשפחתי כאם ולכן נאסרת על הבן. מהפרט נלמד לכלל כולו, איסורי עריות באו להגן על התא המשפחתי מפני הכח העיוור וההרסני שעשוי להיות לדחף המיני.

אולי הדברים נשמעים פשוטים אך אין הם כאלה כלל ועיקר. בעולם החי לא קימת המסגרת המשפחתית מעבר לצורך הביולוגי של רבייה וגידול הצאצאים. ברגע, שהתפקיד הפונקציונלי מתמלא, נפסק כל קשר ויחס משפחתי בין ההורים לצאצאיהם. ואילו האדם ייסד מסגרת משפחתית העומדת מעבר לצורך הביולוגי של רביה. הבחירה במשפחה אינה מעשה אינסטינקטיבי אלא תולדה של בחירה מודעת “עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:” (בראשית ב, כד) הדבקות במסגרת המשפחתית היא המאפשרת לאדם את העברת המורשת התרבותית מדור לדור והופכת את הפרט לחוליה בשרשרת רב דורית. המשפחה היא המקנה לאדם את ההמשכיות המצליחה במובן מסוים, לגבור על המוות הביולוגי של הפרט בכך. בהקמת משפחה מותר האדם מן הבהמה.

יצר העריות מהווה את איום המרכזי על חוסנו של התא המשפחתי. הזמינות הגדולה של קרובי המשפחה, והעובדה שאין החברה יכולה לפקח על הנעשה בתוך ביתו של האדם הופכת איום זה לכה גדול. תפקידם של איסורי התורה הוא להגן את התא המשפחתי על ידי ריסון וויסות של הפעילות המינית וייחודם למסגרת של איש ואישה נשואים בלבד.

במצרים, כפי שאנחנו למדים מהמפגשים השונים של אבותינו עמה, שררה פריצות מינית. כך אנו למדים כבר ממפגשו הראשון של אברהם עם תרבות זו : “וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ.” (בראשית יב, יב) במצרים הפרעונים עודדו גילוי עריות בתוך המשפחה (למשל תות-אנך-אמון היה בן של אח ואחות) ובכלל הפריצות המינית המצרית הייתה שם דבר בעולם הקדום (כדוגמה יחזקאל כג).

כעת נבין לעומק את המצווה הראשונה בה נצטוו המוני בית ישראל בפרשה אותה נקרא השבת: “דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת.” (שמות יב, ג) התורה מדגישה את יסוד הבית ממנו אסור לצאת כל משך אכילת הפסח. הבית הוא העומד במוקד מצוות “והגדת לבנך” דהיינו, חיזוק הקשר הבין דורי והעברת המסורת. ואף למעלה מזה, במצרים הועלה הבית עד לדרגת מזבח כדברי רב יוסף בפסחים (צו ע”א) “שלושה מזבחות היו שם על המשקוף ועל שתי המזוזות”. עד היום אין לנו חג משפחתי יותר מחג הפסח והבנת הרקע המצרי בו נולד החג מסבירה היטב את הטעם לכך. חג הפסח הוא ביטוי לתרבות הישראלית שהעמידה במרכזה את המשפחה כמחאת נגד, לתרבות המצרית שפירקה את הבית, הרסה את המשפחה והפכה את האדם להמון נטול שם וזהות ייחודית. מצרים הקדומה אמנם נעלמה מעל במת ההיסטוריה זה מכבר, אולם התרבות המצרית לא נעלמה כלל ועיקר. המתירנות המינית, הריסת התא המשפחתי, חזרו בתרבות המערבית ובגדול. דווקא משום כך אנו צריכים לשוב אל היסודות של התרבות היהודית, שהפכה את הבית למקדש המעט, מקדש שעוצמתו הרכה בילתה את מעצמות קדם, מקדש מעט ששרד את כל הגלויות, מקדש מעט אותו עלינו לשמור מכל משמר.