כשה-7 באוקטובר קרה, נחרדתי. הלב שלי דימם כששמעתי על אנשים חפים מפשע שהותקפו ונחטפו בזמן שהשתתפו בפסטיבל מוזיקלי, על הורים שבוכים על ילדיהם המעונים, על הילדים שנלקחו כבני ערובה. העיתונות האמריקנית הייתה בלתי פוסקת בסיקור ההרס שנותר בעקבות המתקפה. הוריי ואני השתתפנו במשמרת במרכז הקהילתי המקומי שלנו. זה היה אירוע מרגש שבו חברי הקהילה היהודית שלנו דיברו במרגש על המשפחה שהם קשורים אליה בישראל. כולנו היינו אחד, מאוחדים באמפתיה שלנו.

כשהתחילה התגובה הישראלית, כולנו התפללנו שהיא תהיה מהירה ונחרצת. היינו חרדים מכיוון שידענו שהתגובה תהיה משמעותית ויכולנו רק לקוות שהיא לא תשפיע על אנשים חפים מפשע. תמיד החפים מפשע הם שסובלים, אף פעם לא אלה שמנציחים את הפשע. כשהשבועות הפכו לחודשים והסבל של אזרחי עזה התמימים היה בכל המדיה החברתית, הרגשתי מאוד מוטרד ומעורער. היו שם אנשים קבורים, ילדים פצועים ומדממים ואמהות יללו על התינוקות המתים שלהן.

המושג העתיק של "עין תחת עין" לא צריך להיות אופן מתן הצדק. ככל שתקשורת החדשות המשיכה בסיקור המשבר, נראה היה שהנרטיב הפך ליותר על "אנחנו" לעומת "הם". כנער מוסלמי, התחלתי להרגיש אחר בגלל הדת שלי. לא אהבתי את מה שהרגשתי וביקשתי לחקור את הזהות שלי שקודם לכן קיבלתי כמובנת מאליה ואולי גם את ההטיות שלי שאיתן גדלתי.

בית הספר שלי בחר לא להתייחס לנושא כלל מלבד להביע עצב על כל חיי האדם שאבדו. נשארנו להתלבט עם המחשבות שלנו. אז נתקלתי בתוכנית Writopia, Connecting Across Cultures, שהזמינה בני נוער מוסלמים ויהודים להתכנס כדי להביע את הפחדים והחרדה שלהם מול המשבר הזה. כנער מוסלמי פקיסטני-אמריקאי, רציתי מאוד להתחבר לבני נוער מוסלמים אחרים ולחקור את המשבר הזה עם בעלי ברית יהודים. במשך חודשיים, קבוצה של 10 בני נוער יהודים ומוסלמים שנאבקים להביע את מחשבותינו ורגשותינו שנגרמו כתוצאה מהקונפליקט הזה דיברו על חוויות החיים והזהות שלנו והקשיבו זה לכתבים של זה.

הייתה לי הזדמנות לשמוע את נקודת המבט של קבוצה מגוונת זו של בני נוער יהודים ומוסלמים. זו הייתה חוויה מרגשת מאוד שנתנה לי הבנה טובה יותר של "הצד השני". הבעתי את הפחדים שלי מהאיסלאמופוביה ומהדעות הקדומות שההורים שלי התמודדו איתם לאחר ה-11 בספטמבר 2001 ושמעתי את עמיתיי מספרים את ההיסטוריה המשפחתית שלהם וחוויות אנטישמיות עוד מימי מלחמת העולם השנייה. התחלתי להעריך איך כל אחד מחברי הקבוצה שלנו ראה את הקונפליקט הזה ואת נקודות המבט הייחודיות שכל אחד מהם הביא לשולחן.

הנצחנו את כתבינו בספר – כתבנו את הסיפורים האישיים שלנו, כמו גם סיפורים משותפים המדגישים את החוויות המשותפות והאנושיות שלנו כבני נוער יהודים ומוסלמים. הכתבים הוצגו לקהל גדול ופורסמו במאי 2024. חוויה זו גרמה לי להמשיך בעבודתי המתמקדת בקידום הבנה מגוונת יותר של המזרח התיכון, ההיסטוריה, המסורות והקונפליקטים שלו. זה עורר את העניין שלי לבלות את הקיץ בירדן כדי להמשיך במסע ההבנה שלי.

כחלק ממחזור של 21 סטודנטים של סטודנטים של NSLI-Y (יוזמת ביטחון לאומי לנוער, תוכנית בחסות משרד החוץ), נסעתי לעמאן, ירדן לשישה שבועות הקיץ. המטרה שלי הייתה לקדם הבנה בין-תרבותית על ידי לימוד ודיבור ערבית, תוך כדי חיים עם משפחה מארחת ירדנית/ערבית מקומית. תלמידי התיכון במחזור שלי היו מכל רחבי ארה"ב ולמדנו ערבית באינטנסיביות במהלך הימים ובילינו ערבים במפגשים חברתיים עם המשפחות המארחות שלנו. הסכסוך בעזה היה אירוע אישי עמוק עבור ירדנים רבים מאחר שלמדינתם יש גבול עם ישראל והגדה המערבית, ומכיוון שלמעלה מ-50% מהאוכלוסייה יש שורשים פלסטינים.

הטיול שלי היה במקביל לאחת התקופות האינטנסיביות ביותר של הסכסוך בעזה. התחושות היו עמוקות, ורוב הירדנים לא הסכימו עם עמדת ממשלת ארה"ב שנראתה כמוטה לטובת ישראל ומבטלת את האגרה האזרחית בעזה. זו גם הייתה חוויה אישית מאוד עבורי. החילופים הבין-תרבותיים והחוויה של חיים בעיר שקיימת למעלה מ-2,000 שנה היו יוצאי דופן. יכולתי להרגיש את עושר ההיסטוריה עובר באדמה ובאווירה שסביבי.

ניסיתי להסביר איך האנשים בארה"ב, במיוחד הקהילה היהודית מרגישים לגבי המשבר בעזה. במקביל, שמעתי חוויות ממקור ראשון של ירדנים ופלסטינים שחלקם איבדו בתים ובני משפחה. ראיתי סיקור תקשורתי בירדן שהיה שונה מאוד מאיך שהסכסוך מסוקר בארצות הברית. למדתי שכדי לגשר על פער, חשוב להתמקד בדברים המשותפים לכולנו. זו הדרך הטובה ביותר ליצור קשר ולכבד את האחר. שני הצדדים מעריכים את האנושות, הצלת חיים חפים מפשע וכיצד טראומה היסטורית נמשכת לאורך דורות ומשפיעה על התפיסה שלנו לגבי אירועים אקטואליים. לקהילה היהודית יש את השואה, ולפלסטינים יש את הנכבה. גם אנחנו לא יכולים לזלזל. שני הצדדים חשופים גם לתקשורת ולמרבה הצער לניסיונות לדה-הומניזציה של "האחר". הלקח לכולנו הוא להאניש את הסבל על ידי הקשבה לצד השני. זה מה שניסיתי לעשות.

מאז חזרתי, ארגון הסטודנטים שלי, Students Demand Action, ארגן אירוע מקומי בספרייה שלנו המדגיש אנטישמיות ואיסלאמופוביה. אני נושא בתוכי את האנושיות של שני הצדדים ומייחל שיותר אנשים יוכלו לקחת את הזמן "לראות את הצד השני". אמא שלי תמיד אמרה לי להתייחס לאחרים כמו שהיית רוצה שיתייחסו אלייך. הלוואי שכולנו נוכל לדבוק בחוכמה הפשוטה הזו ולהבין שלכולנו יש יותר במשותף אחד עם השני מאשר ההבדלים הנתפסים שלנו.