קריאת השבוע בתורה "קי טאבו," עוסק כולו בברכות וקללות. אם תמלא אחר מצוות ה', תזכה בקציר, אדמה וברכה. אם אתה לא מציית, רעב, גלות ועוד הרבה הרבה יותר גרוע.

אבל יש מקרים שבהם מה שנראה בתחילה כקללה מתגלה כברכה, ומה שנראה כברכה הוא למעשה קללה. תחשוב על המלך מידאס, שקיבל את המשאלה שכל מה שהוא נוגע בו יהפוך לזהב – משאלה שהוא בא להתחרט עליו.

ראינו מצב כזה השבוע על עקבות הקמפיין, כשהנשיא לשעבר דונלד טראמפ ניסה לאותת על סולידריות נחרצת עם ישראל במלחמה ובסופו של דבר סחר בטרופים אנטישמיים מזיקים.

לא פעם אלא פעמיים ביום חמישי בלילה, טראמפ טען שאם יפסיד – שוב – בנובמבר, האשמה תוטל על רגליה של יהדות אמריקה. "אם לא אנצח בבחירות האלה", אמר, "לעם היהודי יהיה הרבה מה לעשות עם הפסד".

כאמריקאים, כיהודים אמריקאים, התרגלנו לרוכלות של טראמפ של עלבונות, שקר ופוליטיקת זהויות מפצלת. קללות יד רטוריות ערמומיות המספקות כיסוי לשריקות הכלב בכל משפט.

"יש אנשים טובים משני הצדדים", אמר על עצרת הימין ב-2017 בשרלוטסוויל, שבה קראו פעילים "היהודים לא יחליפו אותנו". לקרוא לעם היהודי – אנחנו האנשים – "אתם אנשים"; האשמה חותכת בנאמנות כפולה הטבועה בכל מילה.

ישנן גם מודעות הקמפיין הרפובליקני הממוקדות לבוחרים מוסלמים במישיגן, שמדגישות את יהדותו של בעל יריבו ואת הפוליטיקה הפרו-ישראלית.

במשך השנים שמעתי את כל התירוצים. "הוא לא באמת אמר את זה" (וזה מה שטראמפ עצמו טען באופן שקרי, בדיון הנשיאותי האחרון, לגבי הקטע של שרלוטסוויל). "הוא בעצם לא התכוון לזה" או "זה לא היה הוא בעצם." יש שיציינו, "הנכדים שלו יהודים" כאילו זה עושה הכל בסדר.

לפעמים אנחנו אומרים לעצמנו, ואחד לשני, שכל דבר שטראמפ אומר עדיף על השנאות הדחוסות של הצד השני – חוליית השמאל של הדמוקרטים בבית הנבחרים שלא חוסכים בביקורת על ישראל. רבים מאיתנו תירצנו הצהרות פוגעות בעבר על ידי התמקדות בשורה התחתונה: "הוא חזק על ישראל וברגע הזה ישראל צריכה את כל החברים שהיא יכולה להשיג". לא חסרים לנו רציונליזציות לאנטישמיות שבקרבנו.

הבושה של כל זה היא שמתחת לרטוריקה יש בעצם שיחה אמיתית שאפשר לנהל. עם יום השנה לפיגוע ה-7 באוקטובר רק חודש לפני הבחירות שלנו ואין סיום באופק למלחמת ישראל-חמאס, נכון וראוי להתווכח איזה מועמד או איזו מפלגה טובה או גרועה לישראל ולעם היהודי . זה לא ויכוח שאי פעם יקרה בבית הכנסת שלי, אבל זה ויכוח שאנשים טובים, יהודים טובים וציונים טובים יכולים לנהל בלי צער ובלי האשמות בבגידה או אנטישמיות.

זה גם סביר, בהתחשב בקווי הדמיון בין עמדותיהם המוצהרות – שני הצדדים תומכים בישראל, מתנגדים לאנטישמיות ומחפשים את ההגדרה העצמית של העם היהודי והפלסטיני – שיהודי ארה"ב יעשו את בחירותיהם על סמך הכלכלה, המלחמה באוקראינה. , הסביבה או עשרות נושאים אחרים.

כעניין עקרוני ומדיניות, אני לא תומך במועמדים. אבל כעניין עקרוני ומדיניות, כשאני רואה את ההתנהגות של כל אדם, כולל מועמדים לנשיאות, מאיימת על שלומו של העם היהודי, אני חייבת לדבר.

אז הרשו לי לא לקצץ במילים. הנשיא טראמפ סוחר בצורה הבסיסית ביותר של אנטישמיות. עוד לפני פרעה, עד המן, היו מנהיגים שהאשימו את היהודים בנאמנות כפולה, בהיותם טור חמישי, באיום על רווחת האוכלוסייה הכללית. וזה מה שטראמפ עשה ביום חמישי בלילה.

ההצעה שהשיקול היחיד שיש ליהודי אמריקאי כשהוא מתקרב לקלפי היא ישראל מדיפה האשמות שיהודי ארה"ב הם איכשהו אזרחים חשודים. ההצעה שהאשמה בהפסד צפויה צריכה להיות ברגליהם של פחות מ-2% מכלל הבוחרים – 2% שלנו – מציבה את העם היהודי בסכנה חמורה.

זה מעבר לשריקת כלבים. זוהי צורה של שעיר לעזאזל מונעת שמטרתה להפחיד יהודים להצביע לטראמפ. תחת הרטוריקה, הכיסוי והמסווה של מגן מדינת ישראל, הנשיא טראמפ סיכן את העם היהודי. זה מתועב, אין לו מקום בשיח הלאומי שלנו, והוא חייב לקבל גינוי גורף מכל בעל מצפון.

שיהיה ברור, אני לא מאשר אף מועמד. מה שאני עושה הוא קורא לדונלד טראמפ לחזור בו באופן מיידי ומלא ממה שהוא אמר.

יש ברכות ויש קללות – יש ברכות שהן בעצם קללות. השבוע הציע טראמפ ברכות פנטום למדינת ישראל עטופה בקללה נגד העם היהודי. שתהיה לנו הבהירות, והאומץ, לראות את ההבדל.