סמוך לכיכר רוסיו במרכז העיר ליסבון בה ביקרתי הקיץ, עצרתי ליד מסעדת “פירות ים”. לא חלילה, שהייתי רעב או היו לי איזו שהם תאוות קולינאריות… היו אלו הלובסטרים השוחים באקווריום המסעדה, שריתקו אותי. הם נאבקו זה בזה ללא הרף בצבתותיהם האימתניות. ואני חשבתי – ‘הרי עוד רגע תהיו מונחים בצלחת, כולכם, לא חבל כך לבלות את רגעי חייכם האחרונים?’ והרהרתי – אם רק היו מסוגלים לצאת מן האקווריום, להשתחרר מאשליית חיי הנצח בה הם שרויים אולי היו נוהגים מעט אחרת? אולי היו בוחרים לעשות מעט טוב אחד לשני, לשתף זה את זה בזיכרונות יפים של חופש וחיי משפחה שלווים במצולות הים… עמדתי מול האקווריום מהרהר לא על הלובסטרים האומללים כמובן, אלא עלינו בני האנוש, האם גם כך נראים חיינו מחוץ לדופן הזכוכית של אקווריום – העולם הזה בו אנו מונחים, מתקוטטים, מתעצבנים, מבזבזים זמן כל כך יקר, כל כך קצר…

“תנן התם, רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להן: וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו: (קהלת ט) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך לא יחסר” (שבת קנג)

רבי אליעזר בקריאתו לשוב “יום לפני מותך” רצה להחדיר בקרב תלמידיו את המודעות לערך החיים, המודעות לניצול היום יום. לתת לזמן משמעות כי אחרת הוא נוזל וחולף בין האצבעות. דווקא אי ידיעת יום המוות פועלת לטובה בכך, שהאדם צריך לשאול את עצמו יום יום, אם זה היה יומי האחרון בחיים, מה הייתי עושה בו? האם באמת היה אכפת לי מזה שעקף אותי בכביש? האם הייתי כועס על הילד שרק רצה מעט יחס? האם הייתי עובר ליד הקבצן ומסיט את המבט? האם כך הייתה נראית התפילה שלי?

בהמשך מביאה הגמרא משל של רבי יוחנן. משל למלך שזימן עבדיו לסעודה אך לא קבע להם זמן. החכמים שבהם הכינו את עצמם מידי יום והמתינו לקריאתו. הטיפשים שכחו מההזמנה ועסקו בענייניהם מתוך ההנחה “יהיה עוד זמן להתארגן וכי יש סעודה ללא טורח והכנות?” (נמשיך בלשון הגמרא- ) “בפתאום ביקש המלך את עבדיו פיקחין שבהן נכנסו לפניו כשהן מקושטין והטיפשים נכנסו לפניו כשהן מלוכלכין שמח המלך לקראת פיקחים וכעס לקראת טיפשים אמר הללו שקישטו את עצמן לסעודה ישבו ויאכלו וישתו הללו שלא קישטו עצמן לסעודה יעמדו ויראו…(שבת שם)

העונש האמתי של הטיפשים הוא הבושה, תחושת ההחמצה הצורבת על הזמן שבוזבז וחלף מבלי שוב, וכשמתעוררים זה כבר מאוחר מיד, איזו אכזבה…

בפרשת כי תבוא “פרשת התוכחה הגדולה” (בניגוד לפרשת בחוקותי, המכונה “תוכחה הקטנה”) משה יורה רשימת קללות תוכחות ואזהרות על תוצאות אי הליכה בדרכי ה’. מה פשר אותם קללות ואיומים קשים האם משה רוצה להפחיד את עמו?

לי נראה שמשה מבקש דבר מה אחר, לא להפחיד אלא לנפץ את דופן הזכוכית. לערער את אשליית הביטחון והזחיחות, שכך היה וכך יהיה תמיד. אשליה זו מאפיינת את האדם היחיד או את העם היושב בבטחה בארצו ולא נותן דעתו על יום המחר. משה מבקש לטלטל את עמו כדי שיצא מאותה בועה של שובע ושביעות רצון עצמית מסוכנים, הוא מבקש ללמד אותם להתבונן על חייהם באופן הנכון. ‘זמנכם מוגבל מאוד, שום דבר לא מובטח לכם לעולם. לכן השתדלו לנצל אותו באופן הנכון והראוי. כי אחרת, עלול האסון להתרגש ולבוא. וכשזה חלילה יבא, תופתעו, לא תהיו מוכנים ובעיקר תחושו החמצה נוראה ועוד תתלוננו “למה אף אחד לא אמר לא הזהיר אותנו?”. אז הנה הזהרתי!’.

 

אסיים בשירו של טל שגב המביע את אותה תובנה המכה בעוצמה ברגע המגיע תמיד מאוחר מידי…

רק אם הייתי יודע
הייתי מביא לך ריחות של שמחה
רק אם הייתי יודע
שמועקה תלווה את הכל
רק אם הייתי פחות אנוכי
וקשוב קצת אלייך
רק אם הייתי יודע
שזה יומנו האחרון

הייתי בטח אחרת עושה את הכל
הייתי בטח נותן את כולי בלי לשאול
הייתי בטח נושק לך עכשיו בלי לחדול
הייתי בטח רוצה אותך כל הזמן פה
ועוטף אותך במתנות בלי לחסוך
ולא בוכה כמו תינוק שננטש בשדות

רק אם הייתי יודע
שזה יום אחרון