השבוע חל היורצייט של הבובי שלי, הסבתא שלי – פרידה פרידמן. וכמדי שנה סמוך לתאריך היורצייט חל גם ט”ו בשבט.

בישראל 2016 נחשב ט”ו בשבט אצלנו ל”ראש השנה לאילנות” ותו לא. יש הצוחקים – יום הולדת לעצים. אלה הגדרות שטחיות המשקפות חוסר הבנה של החג. בשבילי, ט”ו בשבט הוא לא פחות מאשר חג האהבה בין עם ישראל לארץ ישראל.

הסיבה שאני נמצא כאן היום, הסיבה שהורי עלו ארצה מארצות הברית לפני כ 50 שנה היא רק בגלל בית הגידול של אבא שלי. הבית שניהלה הסבתא שלי (הבובי שלי! – לא מוותר על התואר היידישאי הנפלא הזה). החינוך בבית היה ברור – ארצות הברית היא הבית הטוב ביותר שקם ליהודים בגולה, אך הוא בית זמני. הכתובת הסופית היא ארץ ישראל.

זו הסיבה שט”ו בשבט הוא החג הכי מתאים ליורצייט של הבובי שלי.

בסרטו של מוטי קירשנבאום “אל בורות המים” מתחילת שנות השמונים מתואר שיח מרתק בין נעמי שמר ועמוס עוז – אושיות תרבות משני קצוות הקשת הפוליטית. עוז זעם על המילים “כיכר השוק ריקה” בשירה האלמותי של שמר ‘ירושלים של זהב’. עוז טען כלפי המסר העולה מהביטוי. איך אפשר לטעון שלא היה כלום לפני שהגענו? שוק ערבי היה קיים! לפני הכיבוש היו כאן חיים מלאים ותוססים של ערבים! מה זה “אין יורד לים המלח”? איך אפשר לדבר על כיכר ריקה. בורות מים יבשים. רוחות מייללות במערות. דבריה של נעמי שמר חקוקים בזיכרוני בשלושים ומשהו השנים שחלפו מאז: אם אין יהודים בירושלים – בשבילי, העיר ריקה!! בשבילי, אומרת נעמי שמר, עולם שהוא ריק מיהודים הוא כוכב מת! ארץ ישראל כשהיא ריקה מיהודים היא ארץ שוממה. כיכר ריקה. בורות מים יבשים. רוחות מייללות במערות.

אבל גם עמוס עוז, האוהב הגדול של ארץ ישראל החלקית המדבר לטענתו בשם המציאות, וגם נעמי שמר, האוהבת הגדולה של ארץ ישראל השלמה המדברת בשם מציאות מטאפיזית נצחית, מתעלמים מהמציאות!

בשנת 1869, עשרות שנים לפני שהחל מפעל ההתיישבות הציוני, הוציא לאור מארק טוויין, גדול סופרי ארצות הברית, את ספרו “מסע תענוגות לארץ הקודש”, כותרת שנתן לספר בלשון סגי נהור. בספרו מתאר טוויין מציאות עגומה לארץ שאיבדה את עמה כאלפיים שנה קודם לכן – מדבר, חולות שאי אפשר לגדל עליהם דבר, ביצות, מחלות.

ובלשונו של טוויין: “”נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי… העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש… זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב”.

ובהגיעו לירושלים, רוחו נופלת:” ירושלים עיר קודרת, שוממה וחסרת חיים. לא אחפוץ לחיות בה.”

עכשיו – צאו החוצה. מאיפה שאתם. לאן שתרצו. ימה וקדמה, צפונה ונגבה. הביטו סביב בכל נקודת ישוב שלא תהיו במדינת היהודים. יש זכר לתיאוריו של מארק טוויין? מרגע הקמת היישוב הראשון של תנועת שיבת ציון המתחדשת, חזרה הארץ לפרוח. הגבעות הקירחות התכסו ירוק, העמקים המכוערים הפכו לשדות פוריים, הארץ המשמימה, מסרת התקווה, שבורת הלב הפכה לארץ ההייטק, ארץ היזמות והחדשנות, ארץ היצירה והפיתוח!

וכל זה קרה רק בגלל חזרת היהודים לארץ ישראל. בכל אלפיים שנות הנתק בין העם לארצו – דחתה הארץ כל ניסיון לרכוש את אמונה. להפרות את עפרה. רומאים, ביזנטיים ערבים, צלבנים, ממלוכים, עותמאנים. לכל ניסיונות החיזור של אלה סירבה הארץ. ואט אט הפכה מ”ארץ זבת חלב ודבש” לארץ קודרת, שוממה וחסרת חיים.

תחייתה של התנועה הציונית חידשה את הקשר העמוק בין העם לארצו. אמא אדמה חיבקה לחיקה בנשימה חמה את בניה ששבו הביתה מן הדרך. הארץ אפשרה לבניה את כיבוש המדבר, את הפרחת השממה.

מי שעוד צריך ההוכחה – ידרים. גוש קטיף שעלה ופרח מתוך החולות הנודדים של רצועת עזה בידי חקלאים יהודים שב להיות שממה מדברית ברגע שנותק מידיהם והופקר לידי הפלחים הערביים. מחקלאות מודרנית, מתקדמת ומקורית המייצאת מדי שנה כ 20,000,000 דולר למדינות ברחבי העולם, הפכו אדמות הגוש לשממה – כיכר ריקה. בורות מים יבשים. רוחות מייללות במערות.

הקשר העמוק הזה בין עם לארץ החל בחטא. חטא המרגלים. אך מה בעצם היה חטאם? לכאורה עשו בדיוק מה שנצטוו! כל רשימת הצ’ק ליסט שקיבלו ממשה נענתה אחת אחת. אמנם ארץ זבת חלב ודבש אך אפס כי עז העם היושב עליה, והערים בצורות גדולות מאוד. ילידי ענק. נפילים. דיווח מדויק לפי המשימות שהטיל עליהם משה. במה חטאו?

החטא נעוץ בהגדרת השליחות. אנו מכנים את נציגי המטות שנשלחו לארץ – ‘מרגלים’. אך למעשה מילה זו לא מופיעה כלל בסיפור המקראי! משה שולח אותם “לתור את הארץ”. את המילה לתור אנו מכירים מקריאת שמע: “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. שמשמעותו לא ללכת אחרי רצון הלב והעיניים. משה, לעומת זאת, אומר לנציגי השבטים “לתור את הארץ” הוא מצווה את ‘המרגלים’ להתאהב בארץ! המרגלים היו אמורים להתחיל את הקשר העמוק הזה שבין עם ישראל לארץ ישראל. קשר שמתנה את יכולתה של הארץ לפרוח ולהתפתח רק כשעם ישראל חוזר אליו. חטאם של המרגלים הוא שלא התאהבו בארץ והוציאו את דיבתה רעה.

הבובי שלי, פרידה ציפורה פרידמן והזיידי שלי הרב אליהו ישראל פרידמן, התאהבו בארץ ישראל וחינכו את ילדיהם להתאהב בארץ ישראל. הם וילדיהם עלו לישראל בשנים שלפני ואחרי מלחמת ששת הימים. בימים שעליהם אמרה נעמי שמר: אם אין יהודים בירושלים – בשבילי, העיר ריקה!!