המהומה על החלטתו של טאקר קרלסון לארח את ניק פואנטס, מכחיש שואה ידוע לשמצה ולאומן לבן, לשיחה ידידותית בתוכנית האירוח המקוונת הפופולרית שלו בשבוע שעבר התמקדה בצורך לשמור על חומת אש בין השמרנים המרכזיים לאנטישמים כמו פואנטס.
אבל קרלסון ישב עם פואנטס – שאותו כינה בעבר "מוזנת" ולעג כ"ילד הומו קטן ומוזר" – מתוך הכרה שחומת האש קורסת ואמונה ששמרנים כמוהו צריכים להבין איך לרתום את התנועה שמייצגת פואנטס כדי להשיג את היעדים הפוליטיים הרבים שלהם, כולל שינוי העמדה של ישראל לכיוון ישראל.
במשך שנים, פואנטס מקיים בית משפט בשידורים חיים יומיומיים עבור קהל מסור של גברים צעירים, הנקראים לפעמים צבא גרופר, הנמשכים להתמקדות האובססיבית שלו בהגנה על אמריקה הלבנה מפני מהגרים, מיעוטים ויהודים, ולנכונותו לטרול ולהסעיר את הרפובליקנים המרכזיים.
הדינמיקה הזו גרמה לו להחריד את מנהיגי הרפובליקה הדמוקרטית ואפילו למשפיענים אחרים כמו צ'רלי קירק, שתמך ברבות מאותן עמדות פוליטיות כמו פואנטס, אבל נמנע מהרטוריקה המלהיבה ביותר שלו על נשים ומיעוטים ("הגוף שלך, הבחירה שלי", פרסם פואנטס באינטרנט לאחר בחירות 2024). ובכל זאת פואנטס הפך פופולרי יותר, ובחודשים שלפני הירצחו, קירק התחיל לאמץ כמה מנקודות הדיבור שלו.
לקרלסון, בינתיים, יש רגל אחת בשממה הפוליטית מאז שנדחק ממשבצת הפריים-טיים שלו בפוקס ניוז לפני שנתיים. הוא השיק מחדש את התוכנית שלו ב-X ובלי עיגון מכל פיקוח עריכה, החל לאמץ תיאוריות קונספירציה שונות – עב"מים, התקפות דגל שווא, אמתיות ב-11 בספטמבר. אבל הוא גם שמר על קשר הדוק עם הנשיא דונלד טראמפ, ודיבר במהלך הפריים-טיים בוועידה הלאומית הרפובליקנית בשנה שעברה.
קרלסון החל להתפנות נגד ישראל בשנה האחרונה, שינוי שהוא ניסח במונחים בידודיים, אבל שחפף לנכונותו לראיין דמויות כמו דאריל קופר, היסטוריון חובב ורוויזיוניסט לשואה, וקנדיס אוונס, ששותף לאנטיפתיה הגלויה של פואנטס ליהודים.
פואנטס כבר מיישר קו עם הזרם המרכזי של הרפובליקנים בנושא הגירה, אבל קרלסון מבקש לגייס את צבא גרופר בפרויקט הפוליטי שלו במגמת הפניית תנועת MAGA נגד ישראל.
"אני מרגיש כאילו לדבר על 'היהודים' עוזר" לתומכי ישראל, אמר לפואנטס בשלב מסוים בשיחתם. הוא התחנן בפני פואנטס לא לשפוט אנשים פשוט על היותם יהודים – הבנה צרה להפליא של אנטישמיות – אבל אפילו זה היה מאבק עבור הסטרימר בן ה-27, שאישר שוב ושוב את דעותיו הקיצוניות ביותר.
"מבחינת היהודים, אתה לא באמת יכול להתגרש מישראל והניאוקוניים מהיהדות", אמר פואנטס. הוא המשיך והסביר את התיאוריה שיהודים הם קוסמופוליטיים חסרי שורשים ("הם בלתי ניתנים להטמעה") ובעלי אובססיה לרדיפה ההיסטורית שלהם כך שהם נותנים עדיפות לאינטרסים של ישראל ("אנחנו לא חושבים ככה כאמריקאים ולבנים").
***
בכמה נקודות, קרלסון ניסה להדוף ולהציע שפנייה לפוליטיקת זהויות בארצות הברית יכולה להוביל רק לפילוג ואפילו לאלימות פוליטית, אבל זה רק גרם לפונטס לטעון ש"אתגר גדול" להרמוניה חברתית הוא "יהדות מאורגנת באמריקה".
באופן מכריע, קרלסון מעולם לא נזף בפואנטס. חוסר ההסכמה על כמה להאשים את "היהודים" הוגדר במקום זאת כהבדל דעות רציני בין שתי דמויות הפועלות למען מטרה משותפת של הגירה מוגבלת ומדיניות חוץ מבודדת.
בסופו של דבר עברו השניים לדון בפורנוגרפיה ("נראה שזה הופך הרבה אנשים להומואים", ציין קרלסון) ותפקידי מגדר מסורתיים, שבהם התעקשותו הקודמת של קרלסון שאי אפשר להתייחס לאנשים בצורה שונה על סמך האופן שבו הם נולדים, נראתה מתאדה. הייתה דינמיקה זוגית קצת מוזרה בין השניים, כולל סטייה סוריאליסטית לגבי ג'וזף סטלין ("אני מעריץ", אמר פואנטס לקרלסון לא אמון, "תמיד מעריץ").
אבל הדבר המכריע שקרלסון מבין, כמו שקירק עשה לפניו, הוא שפואנטס מייצג את חיל החלוץ של התנועה השמרנית ושכל הכוחות שהיו מסוגלים פעם לעצב את קווי המתאר של התנועה הזו על ידי קביעת סדרי עדיפויות ואכיפת נורמות נגד אנשים כמו פואנטס – המיץ' מקונלס ופוקס ניוז – מאבדים כוח.
הדבר מהווה איום ייחודי ליהודים מכיוון שכמיעוט קטן, הם הסתמכו היסטורית על אחת משתי אסטרטגיות שונות כדי לשמור על ביטחונם ומעמדם בחברה. הראשון הוא בניית קואליציה עם מיעוטים אחרים, שבאמצעות ההצטרפות יש להם יותר מנוף לדרוש שוויון זכויות. והמודל השני הוא לשמור על מערכת יחסים קרובה עם בעלי הכוח שיכולים לחצוב הגנות מיוחדות ליהודים.
המודל השני היה הגישה המועדפת לעבודה עם ממשל טראמפ סמכותי יותר ויותר עוין כלפי זכויות מיעוטים, והוא זכה להצלחה מסוימת, כמו למשל, הבית הלבן דרש מהמכללות לסיים את תוכניות הגיוון שלהן ובמקביל דרש מהם להתאים שירותים מיוחדים כדי לעזור לסטודנטים יהודים.
ובכל זאת, ככל שכוחם של שומרי סף שמרניים כמו מקונל ורופרט מרדוק נשחק, סתירה זו יכולה להישמר רק אם מנהיגי MAGA מסוגלים באמת לשכנע את הבסיס שלהם שהיהודים הם חלק חשוב מהקואליציה שלהם.
זה מאתגר כאשר קרלסון, פואנטס וקירק כולם ציינו במדויק שהיהודים הם ליברליים ברובם ומתנגדים לטראמפ – שלא לדבר על הטרופים והקונספירציות האנטישמיות שמעוררות לעתים קרובות את התלונות הללו.
***
דאגה מיוחדת לשמרנים יהודים רבים הייתה שקרן מורשת, צוות חשיבה רב השפעה שחיבר תוכניות מדיניות עבור הבית הלבן, כולל על אנטישמיות, מיהרה להגנתו של קרלסון לאחר שיחתו עם פואנטס. הנשיא קווין רוברטס התעקש כי "נוצרים יכולים לבקר את מדינת ישראל". חלק מחברי הצוות וכוח המשימה לאנטישמיות התפטרו השבוע בתגובה.
כמה קבוצות יהודיות ימניות הקשורות לכוח המשימה לאנטישמיות של קרן מורשת, כולל ההסתדרות הציונית של אמריקה, איימו לנתק את הקשרים עם הארגון. וטד קרוז, שקרלסון הקשה על תמיכתו בישראל בראיון ביוני, כינה אותו "פחדן" שהיה שותף לרוע במהלך התבטאויות בוועידת הקואליציה היהודית הרפובליקנית בלאס וגאס בסוף השבוע האחרון.
אבל הפוליטיקאים והארגונים הממהרים לגנות את קרלסון ופואנטס הגיעו לרוב למקום לפני שטראמפ הפך את הפוליטיקה הלאומית, ונראה שהבנתם את הנוף הפוליטי לא הדביקה.
אין הרבה אינדיקציות שהם מסוגלים להחזיר לעצמם את השליטה במפלגה רפובליקנית שאגף הצעירים שלה היה אכול על ידי שערורייה שכללה כמה ממנהיגיה הערות אנטישמיות מפורשות על יהודים ומשבחים את הנאצים בצ'אט קבוצתי שדלף, רק כדי להיות מוגן על ידי סגן הנשיא ג'יי.די ואנס.
כמעט 500,000 אנשים התכוונו לצפות בפואנטס, שזורם מאולפן המרתף שלו ביום שני בלילה, לועג למנהיגים היהודים שביקשו להדיח אותו. הוא היה מתוסכל אבל גם ניצח. הזעם הפתאומי בראיון שלו עם קרלסון נראה כמו התנשפות אחרונה של "תרבות הביטול" הקודמת שבחירתו מחדש של טראמפ מחקה אחרת.
פואנטס ודומיו בוטלו מפלטפורמות חברתיות, הוא סעד עם הנשיא במאר-א-לאגו לפני שלוש שנים – "הבחור הזה הוא הארדקור", טוען פואנטס שטראמפ אמר, "אני אוהב את הבחור הזה" – וקרלסון עבר מלעוג לו לגיוסו כבעל ברית פוליטי.
נראה שקרלסון והריטאג' מזהים שהרוח בגב של פואנטס, ומגיבים בהתאם.
"אנשים פשוט מדביקים את הקצב, הם מתעוררים למה שתמיד קורה – וזה שאנחנו נלחמים במלחמות האנשים האלה במשך דורות", אמר פואנטס לקהל שלו, בהתייחסו ליהודים. "אנחנו רוצים את המדינה המזוינת שלנו בחזרה."
