“רק אם נרחיק מהחדרים הדחוסים של חיינו את הפגרים של הזיכרון כמו שמסלקים ג’וקים מתים, אפשר יהיה להתחיל להשתקם, אפשר יהיה להתחיל לחיות, אפשר יהיה להתחיל לחלום חלומות חדשים” [עמ’ 434].

אמירה זו מלווה את גיבורי הרומן הטווים את חלומותיהם זה לצד זה: חלום האהבה והזוגיות החדשה, וחלום כתיבת הספר החדש. הדימוי “כמו שמסלקים ג’וקים, מבטא את הרצון להתפטר מן העבר המעיק ורומז לגיבור סיפורו של גוגול ההופך בין לילה לג’וק ונזרק מהבית.

ולא רק הרומן של גוגול [המופיע בספור גם בהקשר מודיעיני שאליו מתחבר גיבור הרומן גדעון שורק], לאוהבי ספרות נכונה ברומן זה חוויה מעשירה. יצירות מן הספרות עברית והעולמית מבצבצות מבין שורות הרומן בגלוי ובנרמז [כאילו חיים באר מתבונן מהצד בקורא ובוחן אותו אם הבין לאיזו יצירה ספרותית התכוון, או מאין נלקח ביטוי מסוים]. כך מוזכרים ברומן שירי הבן האובד של לאה גולדברג [שהרי גם גיבור הספור הוא בן אובד המחפש את אימו] וסיפורי עגנון, “בחנותו של מר לובלין” “שירה” ועוד, ולצידם כמה מסופרי העולם, פטר הנדקה, אלבר כהן, רומן גארי ועוד, וכן רמזים מתוך פסוקי תנ”ך ואמרות חז”ל, כגון: “כל האומר דבר בשם אומרו… “, “לא נבנתה צור אלא מחורבנה של ירושלים” [שנרמז במשפט “שאין מלכות שלא נבנתה מחורבנה של מלכות אחרת” עמ’ 435], ו”אין בעל הנס מכיר בנסו” ועוד ועוד.

ובתוך כל השפע הספרותי הזה מנסים גיבורי הרומן- גדעון שורק, סוכן מוסד לשעבר, ואלמה ובר, סופרת מצליחה ומנחת כתיבה יוצרת, לחבר בין עולמותיהם השונים כל כך זה מזה. כל אחד מהם מביא איתו אל מערכת היחסים ההולכת ומתפתחת לאורך הרומן את צלקות העבר, גדעון- את אלמנותו, את זיכרונות עברו במוסד, את חיפושיו אחרי האם [החד- הורית] שעזבה אותו למקום בלתי ידוע במשך שנתיים בילדותו ואת קשיי הכתיבה. מולו אלמה- הסופרת שספרה הראשון “רק חיכתה שהילדים יגדלו” הפך לרב מכר, אבל חייה הפרטיים רצופי כישלונות. האם הקשר בין סוכן המוסד [לשעבר] ובין אלמה, הצעירה ממנו בשנים רבות, יצלח? האם יצליח גדעון לפענח את דמותה המסתורית של אימו, לדעת מי אביו? למלא את החללים בעברו? והאם יוכלו שניהם למחוק את זיכרונות העבר “כמו שמסלקים ג’וקים מתים”?