כבר כמה שנים טובות שימי רביעי בערב הם אחד מנקודות האור הטובות של כולנו במהלך השבוע. כבר כמה שנים טובות שימי רביעי בערב, לעיתים פעם בחודש, לעיתים פעם בשבועיים, הם טיול מאורגן, ורק צריך להתיישב בכסא , להחזיק את דף המקורות שלך ולהתחיל לעוף.

כבר כמה שנים טובות שאתה אוחז בידינו ומוליך אותנו בדרך בה הילכו הנביאים, המלכים, החכמים, התנאים, בה הילך העם שלנו בטוב לו ובצר לו.

איתך טיילנו ברחובות ירושלים והרגשנו את עול המיסים הכבד של המלך שלמה בעת שבנה את בית המקדש, ונחבאנו עם דוד וחבורת הבריונים שלו בבורחו משאול. חברנו למלכים טובים למלכים רעים, ניסינו להבין מתי ועם מי היה כדאי לכרות ברית, ועם מי לא(אשור? מצריים? מודה שאת הקטע הזה אף פעם לא קלטתי!)

טיילנו בארץ יהודה הסוערת, ביבנה, בגליל. הצטרפנו לרבי עקיבא וחכמים באותו ליל סדר מפורסם בבני ברק, וניסינו להבין מה הם סיפרו באותו ליל סדר, ובמה הם דנו כשבאו תלמידיהם ואמרו להם שהגיע זמן שחרית. כן, אנחנו הכרנו את רבי עקיבא כשהיה עוד רק עקיבא ולמדנו איך דרש כל אות ואות, עד שכל האותיות שלו פרחו באוויר. ואת זה עשינו הרבה לפני שיוכי ברנדס כתבה על הפרדס של עקיבא!

בימי רביעי בערב, לשעה קלה, חזרנו לארץ יהודה הסוערת בשעות שלפני המרד הגדול, מרד בר כוכבא, ובין אם הצטרפנו למרד, בין אם לא- כולנו שאלנו את עצמנו, מה היינו עושים לו היינו שם.

טיילנו ביחד לשושן ואתה כמורה דרך נפלא דאגת להראות לנו את הסמטאות והפינות שאף אחד עוד לא הגיע אליהם. וחזרנו ממגילת אסתר אחרים: נס פורים, גדול ככל שהיה, השאיר אותנו בגולה, שימר את הגלותיות ושמחת הפורים החמיצה לפתע בפינו. ביחד חזינו במלחמות המכבים, ועם בית חשמונאי מצאנו את פך השמן וממרחק השנים ניסינו להבין את מה ששרו לנו כבר בגן: נס לא היה לנו או כן היה לנו?

בטיולים המשותפים הגענו אפילו עד שערי סורא ופומפדיתא ואל יהדות בבל, הדשנה, המלומדת, הגאה בתורתה, ואל גדות הנהר שם ראינו אותם יושבים, תולים כינורותיהם ולא בדיוק זוכרים את ציון.

פעם אחת טיפסנו במעלה ההר אל תוך הערפל עם משה רבנו, אחוזי תשוקה ופחד , ושולי רנד הצטרף למסע בקולו הצרוד ועמוק. ופעם אחת כאבנו את כאבו של יצחק העקוד שירד מהמזבח, שרוט ונבוך, שואל במילותיו של ביאליק “אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה?”.

פגשנו בטיולים את סיפורי הילדות שלנו, אלו מ”כה עשו חכמינו”. איתך ניסינו לתהות על קנקנם, להבין מאין באו, מה הניע אותם, מה עניין אותם, את מי אהבו, ואת מי החרימו, את מי כיבדו ואת מי נידו, הלכות של מי קיבלו הלכות של מי ביטלו. רבן גמליאל, רבי יוסי הגלילי, רבי מאיר וברוריה, רבי טרפון, ואלישע בן אבויה, רבי ישמעאל ורבי אליעזר ועוד אחרים קרמו עור וגידים והפכו לפתע לרלוונטיים מאי פעם.

איתך בררנו סוגיות וקונפליקטים והעבר השתלשל אל ההווה ונטווה באופן פלא אל המציאות שלנו, אל עתידנו כאן במדינה. אספנו בדרך את דעתם של הגאונים, של האחרונים. חברנו לביאליק, לאלתרמן, לרחל המשוררת , לזלדה.

השיוט במרחבי האינסוף של העבר, ההווה והעתיד של דברי הימים של עמינו הפך לחוויה של מראות וקולות. פגשנו כוהנים מושחתים וגדולי תורה עטופי קדושה, ראינו את הגולים, את הנצורים, את שווקי העבדים. שמענו את זעקת היתומים והאלמנות טרם החורבן, את צעקותיו של ירמיהו, כאבנו את כאבם של החלשים בחברה, של הגרים, של הנכים, של החרשים, אז, ועדיין היום. ואת כל זאת עשית בשפה עכשווית, בראיה אקטואלית, ברצינות ובהומור, בחן ובנועם.

“חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו, אמת מארץ תצמח וצדק משמיים נשקף. גם ה’ ייתן הטוב וארצנו תיתן יבולה” אם צריך למצוא את המילים שיתארו את השיעורים שלך, את החוויה שאותה אתה מנסה להעביר, אלו הפסוקים האלו. אין שיעור ואין לימוד, אין במה, ואין כיכר עיר, ואין יוזמה שאליה נרתמת בשנים האחרונות שבהם אתה לא מנסה לקרוא את כולם לחסד, להצמיח אמת מארץ, מחברה, לחפש שוב ושוב ושוב את הצדק, להפגיש בין כל החלקים לאורך (ההיסטוריה) ולרוחב (הציבור), ואת הנשיקה שבין כולם לעשות בדרכי שלום. וה’ ייתן הטוב, וארצנו תיתן יבולה , וכל שנבקש לו יהי. ועל כל אלה , ועל מה שעוד יהיה, תודה רבה מקרב לב.

חנה וולף/ בשם משתתפי השיעור במתן רעננה