סוד משיכתו של הרומן החדש של חיותה דויטש הוא בהשמעת ה”קול האחר”. כל דמות וקולה המיוחד. יש והקול הוא צועק ומתריס, יש והוא לוחש, בוכה, שותק. קולו של הרב – אברהם, קולו של האמן- שניאור, קולן של נערות הגדלות בתל אביב- הדסה ועוזיה, סאון קולם של החיים החברתיים, המדיניים, הסוערים: צעקת ימית, זעקת העקורים מגוש קטיף שחרתו בליבם של כמה מגיבורי הרומן צלקות עמוקות.

ובנוסף לקולות- המקומות. זהו רומן של מעברים, נדודים ובריחות ממקום למקום, מתל אביב לצפון הארץ, אל החיים בבועתו של בית קפה ובקבוצה של סדנת כתיבה המגלה טפח ומכסה טפחיים, אל הישוב הנידח באחת ההתנחלויות ואל בית הכלא וסדנת הכתיבה שלו שהיא מעין המשך לסדנת הכתיבה בבית הקפה. גם הדמויות הפועלות ברומן מגוונות, נוער תל אביבי, נוער הישיבות, הנוער “האידיאליסטי” הרוצה להטביע את העולם במים, או להעלותו באש. ובתוך כל אלה שזורים תמונות מסרטי קולנוע בצידם של פסוקים מן המקורות ואגדות חז”ל. יודעי ספרות יפגשו ברומן את עמוס עוז, יגעו ב”כפות המנעול” וב”ספור פשוט” של עגנון, ישמעו את פסוקי שיר השירים ו”אורות התחייה” של הרב קוק, יחזו במשיח המתיר וחובש את פצעיו, יטעמו מעט מעולמה של תנועת המוסר של נובהרדוק, ויתלבטו יחד עם גיבורי הרומן בשאלות כבדות משקל על החיים הפוליטיים, האישיים, על אהבה, זוגיות במשבר, על מקומה של הלכה ואגדה, האם האגדה עולה בערכה על ההלכה, האם אפשר לאגדה בלי ההלכה, ועוד ועוד.

כוחה של חיותה דויטש הוא בידע העשיר הטמון ברומן, בכישרונה לעצב דמויות מגוונות, לשזור טקסטים מעולמות שונים וליצור מהם ספור עשיר ומעניין.