ועבדי כלב – רוח אחרת עימו”, קראנו בשבת בבתי הכנסת, יומיים בלבד לאחר חטיפת הנערים, ומאז כאילו משום מקום, אכן מנשבת בארץ “רוח אחרת”; שלושה אבות ושלוש אימהות מדברים אלינו כבר שבוע ימים בלשונו של כלב בן יפונה וברוח של “טובה הארץ מאד מאד”. יש בה ברוח הזאת שעולה מן הבתים בטלמון ובנוף איילון ובאלעד גם הכרת הטוב ותקווה, ותודה ותפילה ומעשים טובים, אבל גם הבנה מפוכחת (כפי שניסחה זאת רחל פרנקל) ש”הקב”ה לא עובד אצלנו”. לפני שנים רבות, בהלוויית החייל החטוף נחשון וקסמן, הסביר הרב אלון ש”לאבא – מותר לענות גם לא”, אבל אנחנו מתפללים ומתחננים ומבקשים ממנו, בכל ליבנו, שהפעם יענה בכן!

הרוח הזאת נושבת ומחלחלת סוף סוף גם בהנהגה, שטעתה קשות בפרשת שליט, וגם במפקדי הצבא. הם שואבים עתה את כוחותיהם מהורי החטופים ומחוסנם הלאומי והאישי מעורר הכבוד וההשתאות. עוד לפני שנידרש – והלוואי שלא נידרש שוב – לסוגיות של שחרור מחבלים או לדיונים סביב ההתנהלות היהודית המסורתית שנשכחה, ולפיה “אין פודים את השבויים יותר על כדי דמיהם” – ניכרת לעין כל הרוח האמונית, האחרת: גם אם עוד יקומו מאהלים ויונפו שלטים – הרוח תהיה שונה, של “התחננו והרבו תפילה”, של תודה לצה”ל ולמדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו וגם משוואה אחרת, שונה לחלוטין, בין צורכי הפרט לצורכי הכלל.

בתוך ימים הצליחו שלוש נשים – רחל פרנקל, בת־גלים שער ואיריס יפרח – להחליף לרבים בציבור את הדיסקט. למרות סיוטן וסבלן וחרדתן האישית – ההתנהלות הציבורית והפומבית שלהן משדרת חוזק וחוסן ואמונה באלוקי ישראל ובעם ישראל, והבנה ברורה ש”זה לא רק הסיפור האישי שלהן, אלא הסיפור של כולנו”, “של כל עם ישראל” (רחל פרנקל, יום ו’ האחרון).

זה כל כך חשוב, מכיוון שמלחמות מהסוג שאנו מנהלים עתה מוכרעות גם בעורף. אם יגלה חולשה, כפי שכבר קרה לנו בעבר – היא תחלחל להנהגה המדינית והצבאית, שלא פעם במקום לחזק את הציבור, נחלשת ממנו. עכשיו זה אחרת. ברור לחלוטין, שלמעט כמה “איים” שהוציאו עצמם מן הכלל וכופרים בעיקר, מנשבת בארץ רוח של ערבות הדדית ושותפות גורל.

סולם הערכים נראה כעת שונה ונכון יותר. גם הצדק היהודי – באמצעות הורי החטופים, שהפכו לגיבורים בעל כורחם – נראה לעין ונשמע לאוזן. ה”חבל המוסרי”, שהמשפחות בגבורתן מעניקות עתה לצה”ל ולממשלה, הוא משמעותי לא פחות מ”החבל המדיני”. הוא צריך לאפשר לדרג המדיני והצבאי לא לנוח ולא לשקוט, להפוך כל אבן, ובעיקר להתמיד ולדבוק במטרה עד שיהיו תוצאות, כאלו או אחרות; עד שנדע היכן הנערים וחוטפיהם.

המשיכו להתפלל, הן מבקשות שוב ושוב. את המינימום הזה הבין אפילו יאיר לפיד, שהפך את הבית כדי לחפש את הסידור של הסבא שלו (אמילי עמרוסי – “לא נשברים. מתפללים”, “ישראל השבוע” האחרון) ולהתפלל לשלומם של נפתלי פרנקל, גיל־עד שער ואייל יפרח. “שועתנו קבל ושמע צעקתנו”. התחננו והרבו תפילה.

פורסם בישראל היום