את הגזרה הקשה מכל (“אם בן הוא והמיתן אותו”) מקבלים הגברים של עמינו ביאוש, בלינה בשדות, באי חזרה הביתה לחיק נשותיהן- ללא כח למרוד ולהתנגד.

שתי נשים(לפחות) נוקטות בצעד אמיץ מאין כמותו. “ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה: ויאמר בילדכן את העיבריות וראיתן על האבניים אם בן הוא והמיתן אתו ואם בת היא וחיה: ותיראן המיילדות את האלוהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מיצרים ותחיין את הילדים:

התורה, מפרשים ואגדות חז”ל עוסקים בשאלת זהותן של המיילדות כמו ילדה בת חמש אני מדקלמת לעצמי את שהגננת סיפרה ואחר כך את שהמורה לימדה: “שפרה ופועה אלו הן יוכבד ומרים. שפרה – שמשפרת את הוולד ופועה- שהיתה פועה . אך נחמה לייבוביץ מבקשת להפנות את תשומת ליבנו לאפשרות אחרת לחלוטין ולכן מביאה היא שלש שאלות:

1. האם ייתכן שפרעה נתן צו שכזה למיילדות עיבריות- שהרי אין בבסיס צו שכזה היגיון שיצליחו לעמוד בו ולהרוג את וולד חברותיהן?

2. מדוע הודגש “בילדכן את העיבריות” שהרי אם היו הן עיבריות ברור שיילדו עיבריות ולא מצריות?.

3. אם הן עיבריות מדוע יש להדגיש את יראתן את האלוהים- הרי זהו בסיסו של העם היהודי(העברי). יראת ה’ לעומת שאר אומות העולם?

משאלות אלו ומעיון במקורות נוספים מגיעה נחמה למסקנה כי שפרה ופועה מצריות היו! וכאשר נקראות הן מיילדות עבריות – כוונת הכתוב- מיילדות את העיבריות , וכאשר פרעה מצוון “בילדכן את העיבריות” – כוונתו, כי גם מצריות הן מיילדות וצו זה חל על יילוד העבריות. וכשנאמר “ותיראן המיילדות את האלוהים”- הכוונה היא כי בשונה משאר המצרים הקשיבו שפרה ופועה לצו ליבן, למוסר פנימי של אלוהות חד משמעית, ולהבחנה הברורה בין טוב ורע.

באה התורה ללמידינו “כיצד יכול הפרט לעמוד נגד הרשעות, להתקומם לפקודה, לא לציית לה ולא לגול מעל עצמו את אשמת הרצח באומרו “קיבלתי פקודה מאת מלכי”. ואין צדיקות או רשעות תוצאה של השתייכות לאומית או גזעית וכשם שיצאו רות ונעמה ממואב ועמון- כך היו שתי צדקניות אלו ממצרים” (עיונים בספר שמות 32-33)

בין אם מצריות היו ובין אם עבריות. פרשת שמות מלאה באיזכור נשים חזקות שפועלות  על פי צו מצפונן, על פי יושר וחוסן פנימי והתורה לא מדירה אותן!

 ובזכות שכר נשים צדקניות-אלו- נגאלו ישראל ממצרים”. 

המאמר נכתב בעקבות שיעור של מלכה פיוטרקובסקי במ”תן השרון