רובם המכריע של האנשים מנהלים שיחה מתמשכת עם עצמם, קול פנימי, שממלא תפקיד חשוב בחיי היומיום שלהם. אבל בין 5-10 אחוז מהאוכלוסייה אין את אותה חוויה של קול פנימי, והם מתקשים יותר לבצע משימות זיכרון מילולי מסוימות, כך עולה ממחקר חדש.
בעבר, היה מקובל להניח שקול פנימי חייב להיות אוניברסלי אנושי. אבל בשנים האחרונות, החוקרים התוודעו לכך שלא כל האנשים חולקים את החוויה הזו.
לפי הפוסט-דוקטורט והבלשן יוהאן נדרגארד מאוניברסיטת קופנהגן, אנשים מתארים את המצב של חיים ללא קול פנימי כגוזל זמן וקשה מכיוון שהם חייבים להשקיע זמן ומאמץ בתרגום מחשבותיהם למילים:
"יש אומרים שהם חושבים בתמונות ואז מתרגמים את התמונות למילים כשהם צריכים להגיד משהו. אחרים מתארים את המוח שלהם כמחשב שמתפקד היטב שפשוט לא מעבד מחשבות מילולית, ושהחיבור לרמקול ולמיקרופון שונה של אנשים אחרים, ומי שאומרים שיש משהו מילולי בתוך הראש שלהם, בדרך כלל יתארו את זה כמילים ללא קול."
קשה יותר לזכור מילים וחרוזים
יוהאן נדרגארד ועמיתה גארי לופיאן מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון הם החוקרים הראשונים בעולם שחקרו האם היעדר קול פנימי, או אננדופזיה כפי שהם טבעו את המצב, יש השלכות כלשהן על האופן שבו האנשים האלה פותרים בעיות, למשל איך הם מבצעים משימות זיכרון מילוליות.
אנשים שדיווחו שהם חוו מידה גבוהה של קול פנימי או מעט מאוד קול פנימי בחיי היומיום עברו ניסוי אחד שמטרתו לקבוע אם יש הבדל ביכולת שלהם לזכור קלט שפה ואחד לגבי יכולתם למצוא חריזה מילים. הניסוי הראשון כלל שהמשתתפים זוכרים מילים לפי הסדר – מילים דומות, בין אם פונטית או באיות, למשל "קנה", "נתפס", "מתוח" ו"יבלת".
"זו משימה שתהיה קשה לכולם, אבל ההשערה שלנו הייתה שאולי יהיה קשה עוד יותר אם לא יהיה לך קול פנימי כי אתה צריך לחזור על המילים לעצמך בתוך הראש שלך כדי לזכור אותן." יוהאן נדרגארד מסבירה וממשיכה:
"והשערה זו התבררה כנכונה: המשתתפים ללא קול פנימי היו גרועים משמעותית בזכירת המילים. כך גם לגבי מטלה שבה המשתתפים היו צריכים לקבוע אם זוג תמונות מכיל מילים מתחרזות, למשל תמונות של גרב ושעון גם כאן, יש חשיבות מכרעת ליכולת לחזור על המילים כדי להשוות את הצלילים שלהן וכך לקבוע אם הן מתחרזות".
בשני ניסויים נוספים, שבהם בחנו יוהאן נדרגארד וגארי לופיאן את תפקיד הקול הפנימי במעבר מהיר בין משימות שונות והבחנה בין דמויות דומות מאוד, לא מצאו הבדלים בין שתי הקבוצות. למרות העובדה שמחקרים קודמים מצביעים על כך שלשפה והקול הפנימי יש תפקיד בניסויים מסוג זה.
אולי אנשים שאין להם קול פנימי פשוט למדו להשתמש באסטרטגיות אחרות. למשל, חלקם אמרו שהם הקישו באצבע המורה בעת ביצוע מטלה מסוג אחד ובאצבע האמצעית כאשר מדובר במשימה מסוג אחר".
יוהאן נדרגארד, בלשן, אוניברסיטת קופנהגן
תוצאות המחקר של שני החוקרים פורסמו זה עתה במאמר "לא לכל אחד יש קול פנימי: השלכות התנהגותיות של אננדופזיה" בכתב העת המדעי. מדע פסיכולוגי.
האם זה משנה?
לדברי יוהאן נדרגארד, ההבדלים בזיכרון המילולי שהם זיהו בניסויים שלהם לא יבחינו בשיחות יומיומיות רגילות. והשאלה היא, האם לקול פנימי אין שום משמעות מעשית או התנהגותית?
"התשובה הקצרה היא שאנחנו פשוט לא יודעים כי רק התחלנו ללמוד את זה. אבל יש תחום אחד שבו אנחנו חושדים שקול פנימי משחק תפקיד, וזה טיפול; בתחום הקוגניטיבי ההתנהגותי הנפוצים טיפול, למשל, אתה צריך לזהות ולשנות דפוסי חשיבה שליליים, וקיום קול פנימי עשוי להיות חשוב מאוד בתהליך כזה, עם זאת, עדיין לא בטוח אם הבדלים בחוויה של קול פנימי קשורים לאופן שבו אנשים מגיבים לסוגים שונים של טיפול", אומרת יוהאן נדרגארד, שרוצה להמשיך במחקר שלה כדי לגלות אם אזורי שפה אחרים מושפעים אם אין לך קול פנימי.
"הניסויים שבהם מצאנו הבדלים בין הקבוצות היו על צליל ועל היכולת לשמוע את המילים בעצמן. הייתי רוצה ללמוד אם זה בגלל שהם פשוט לא חווים את הפן הצליל של השפה, או שהם לא חושבים בכלל בפורמט לשוני כמו רוב האנשים האחרים", היא מסכמת.
לגבי המחקר
המחקר של יוהאן נדרגארד וגארי לופיאן כלל כמעט מאה משתתפים, שמחציתם חוו שיש להם מעט מאוד קול פנימי והחצי השני הרבה מאוד קול פנימי.
המשתתפים עברו ארבעה ניסויים, למשל זכירת מילים ברצף ומעבר בין משימות שונות. המחקר פורסם בכתב העת המדעי מדע פסיכולוגי.
יוהאן נדרגארד וגארי לופיאן כינו את המצב של אין קול פנימי אננדופזיה, כלומר ללא קול פנימי.
