הנוסע ברחבי אירופה ועובר ממדינה למדינה ללא כל צורך לעצור בתחנת בידוק, להציג פספורטים, נתפס להרהור מתבקש, בדבר הגבולות. השאלה מתעצמת לנוכח אתרי זיכרון ממלחמות העולם, או מערכות ביצורים נטושים, הוא מהרהר: ‘כמה דם נשפך כאן על הגבולות אותם אנו עוברים בנסיעה קלה, כשרק שלט “ברוכים הבאים” למדינה פלונית מעיד על חציית הגבול, לא חבל?…’ עבורנו היושבים בציון המוקפת מדינות עוינות, גבולות מבוצרים ושמירה כבדה, לשאלה גוון קיומי ביותר – כיצד יראה יום זה (הנראה כעת רחוק מאוד) בו יוסרו גדרות הגבול? אבקש להתבונן בשאלת הגבולות, מבעד הפרשה.

בפרשה כותבת התורה את “תולדות נח” זו מעין רשימה גנאולוגית-גיאוגרפית של העולם שאחרי המבול, כמו שמסכם הפסוק: “אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי-נֹחַ לְתוֹלְדֹתָם, בְּגוֹיֵהֶם; וּמֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ הַגּוֹיִם, בָּאָרֶץ–אַחַר הַמַּבּוּל.” (י לב) סיכום מניין של כל אותם שמות נותן בידינו את המספר שבעים, מספר טיפולוגי עד מאוד…

מספר זה חוזר שוב בסוף ספר בראשית עם ירידת יעקב לבניו שם כותבת התורה: “כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים:”(מו, כז) בעיית הספירה שם ידועה (וניתנו לה מספר פתרונות שאינם מעניינו כאן) אולם היא מדגישה את רצון התורה להגיע למספר שבעים. מדוע זה כל כך חשוב? אנו מבינים את חשיבות י”ב הבנים המהווים את היסוד לי”ב שבטי ישראל אולם איזה משמעות יש למספר היורדים למצרים?

התשובה לשאלה המתינה עד פרשת “האזינו” שם נאמר: “בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.” (דברים לב, ח)

הרי שהתאמת המספרים 70 גבולות עמים = 70 בני ישראל, מכוונת, ומבטאת את הרעיון שישראל הוא מיקרוקוסמוס לחברה האנושית כולה. לעם ישראל תפקיד אוניברסאלי כלפי אומות העולם ולא רק פרטיקולרי, כלפי לעצמו. זהו פשר הקריאה המכוננת של ה’ לעמו ערב מעמד הר סיני ” וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים, וְגוֹי קָדוֹשׁ…. ” (שמות יט, ו) זכות שהיא חובה גדולה. תפקידו של עם ישראל אינו לעצמו בלבד, אלא הוא עם שיש לו תפקיד כמורה ומנהיג לאנושות כולה וכנושא שם ה’ בעולם כולם. עניין זה מבהיר משה לעמו במילים: “יְקִימְךָ ה’ לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת-מִצְוֹת ה’ אֱלֹהֶיך וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו: וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה’ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ”.(דברים פרק כח, ט-י ובמקומות נוספים)

מכאן נבין מספר שבעים נוסף, אותו פגשנו לא מזמן, הוא שבעים הפרים המוקרבים במקדש בסכות, ואת פשרם מסביר התלמוד: “אותם שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות”. (מסכת סוכה נה ע”ב) ומקונן רבי יוחנן: “אמר רבי יוחנן: אוי להם לעובדי כוכבים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו, בזמן שבהמ”ק קיים מזבח מכפר עליהן ועכשיו מי מכפר עליהן?” (סוכה נה,ב) לתפקיד אוניברסאלי זה של עם ישראל יש גם סכנה, בשכחת הייעוד והתפקיד אותו הועיד ה’ לעמו, ובאובדן זהות והתבוללות. לכן מקדימות את הפסוק אותו הבאנו משמות המילים: “וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי–וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ.” (שמות יט ה) על מנת לממש את הייעוד האוניברסלי יש לשמור את הברית.

אז מה החזון שלנו? יש לנו תפקיד אוניברסלי ואסור לנו שמדינת ישראל תהיה מדינה מבודדת ומנותקת. אנו חולמים על היום בו נוכל לחצות את גבולות ארצנו ולנוע חופשי במרחבי המזרח התיכון ממש כמו באירופה. אך שלא כמוהם אנו רוצים להשאיר גבולות, גבולות שיחייבו אותנו לשמור על עצמנו (ללא צורך במשטרה חיצונית כמובן) גבולות שידרשו מאתנו להתבונן בפספורט – בתעודת הזהות הלאומית שלנו היא התורה, לפני שאנו חוצים את הגבול. תחנות גבול שנעצור לידם על מנת לזכור את תפקידנו הייחודי. אנו חולמים על גבולות פתוחים המאפשרים ליצור מגע מפרה ומעשיר עם אומות העולם מבלי שיביאו לאובדן ושכחת הייחוד שלנו.

סוג הגבול שיאפיין את אותם ימים רחוקים אפשר ורמוז בפסוק בשיר השירים: “… בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים.” (שיר השירים ז, ג) ומסבירה הגמרא: “סוגה בשושנים שאפילו כסוגה של שושנים לא יפרצו בהן פרצות” (סנהדרין לז ע”א, שם הכוונה לגבלות בינו לבינה בזמן הנידה) גדר השושנים מסמלת גבול עדין ויפה המבטא הפנמת הגבול באופן פנימי על ידי האדם, גבול שאינו זקוק עוד לשומרים חמושים וגדרות תיל.