מהו הקשר בין חודש שבט ליציאה מעבדות לחרות? והרי זו התרחשה בחודש האביב? אלא כמאמר המשוררת :”ובשבט חמה הפציעה ליום אחד”(נעמי שמר) ניצני האביב, ההתחדשות שבתוך הטבע מתחילה כבר בשבט. אמנם אלו רק אזכורים קטנים, רמיזות, כאשר החורף עדיין שולט בכול אולם בתוך תוקפו של הקור, של עצים עירומים, של אפרוריות, מתגלה אחיזה בחיים המאפשרת אמונה בלבלוב שעוד יבוא, בשמש שתזרח. אמונה זו הנוטעת תקווה היא קריטית ליכולתנו להמשיך לחיות בתוך החורף.

חכמים הכריעו שיום ט”ו בשבט, באמצעו של החודש, מציין את ראש השנה לאילנות. האילן, העץ הפך להיות סמלו של החודש. כיצד מתחבר העץ לתהליך אותו תיארנו קודם? חיבור מפורש בין חיי העם לחיי העץ נמצא בדבריו של ישעיהו הנביא פרק סה :(כא) וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם: (כב) לֹא יִבְנוּ וְאַחֵר יֵשֵׁב לֹא יִטְּעוּ וְאַחֵר יֹאכֵל כִּי כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי וּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם יְבַלּוּ בְחִירָי:

ואומר בעל המצודות דוד- כי כימי העץ – כימי משך זמן עמידת העץ המתקיים הרבה כאילן חרוב וכדומה כימי עץ הזה יהיה ימי עמי:

אם נדייק בדברי המצודות הרי הוא אומר שהעץ הופך להיות שותף לחיי האדם! ככל שיאריך ימים, כך גם יאריכו ימי עם ישראל . מילים אלו מחברות אותנו לפסוק המפורסם בדברים כ י”ט:

כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר:

עולה מן הפסוק אמירה חד משמעית של רגישות לטבע הסובב אותנו, שלא נהפוך את הטבע לקרבן מלחמותינו, להפקר של חולשותינו, ובמילותיו הזהב של רש”י:

כי האדם עץ השדה – הרי כי משמש בלשון דלמא. שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר למה תשחיתנו:

רוב הפרשנים מדגשים שהרגישות היא בעיקר לעץ עושה פרי ונראה שהמסר הוא הכרת הטוב, וכדברי המדרש בספרי דברים – שחייו של האדם אינם אלא מן האילן. דומה שאין מסר השייך יותר ליציאתנו ממצריים יותר מהכרת הטוב. ההכרה בכל הטוב שנעשה לנו היא חיונית ליצירת חיים של ענווה מחד גיסא ושל נתינה מאידך גיסא.

את שחלילה עלול לקרות לאדם, אם יקצץ כנפי אמונתו ויזניח את הטיפול בעץ, שהוא חייו, שהוא -הוא, מתאר איוב פרק יד פסוק ז, ח:

כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל: אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ:

ומסביר המצודות דוד – כי יש לעץ תקווה – הלא האדם הוא נופל וגרוע מעץ השדה כי לעץ יש תקווה לחזור לקדמותו, אף אם ייכרת עוד יחליף לחדש ענפים אחרים תמורתם ולא יופסק ממנו ענפיו הרכים: על הרצון להיות עץ, אבל עם שאר רוח כותב אמנון שמוש:

“למה חייב אדם לוותר על כל השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

העצים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה…

והציפורים חסרות את האחיזה בקרקע…

ועל כן אני רוצה – להיות אדם עם שורשים וכנפיים.”

שבט הוא החודש בו עלינו לשוב ולהרהר ביכולתנו להתחדש, לעסוק בחיפוש ממשי אחרי ניצני האור והתקווה. הרגישות שלנו לטבע הסובב אותנו, המועיל לנו והמקיים איתנו הרמוניה של טוב ושל נתינה רק תעמיק את הכרת הטוב שבנו על החיים שניתנו לנו ונטעו בנו ואת היכולת להודות לאלוקים המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית והמוציאנו ממצריים.

 

יפית קליימר מלמדת מדרש ותנ”ך במתן ובמרכז יעקב הרצוג, מחנכת במקד”צ “צהלי”, ומנחת תכנית בת המצווה של מתן, “האישה היהודית לדורותיה”