ההוויה של חג השבועות כחג מתן תורה מופיעה ברבים מסיפורי עגנון. כבר בלוח “הארץ” [מאי 1947] פרסם עגנון את “סיפורים לחג השבועות” שהדים ממנו נשמעים בסיפורים מאוחרים יותר. אחד מהם “סיפור נאה של סידור תפילתי” [בקובץ “אלו ואלו”עמ’ 192]. סיפור שכולו התפעמות מסידור תפילה חדש ש”הביא לי אבא מן היריד עמודיו לבנים, אותיותיו מאירות עיניים, כריכתו נאה, זה סידורי, אחי ורעי, זרע קודש אהובי”. יחודו של הסידור הזה הוא בכך שבאמצעותו מתוודע הילד ללוח השנה על שבתותיו וחגיו, “דומה הייתי בעיני לאדם שנכנס לפרדס של מגדים…נוטל פרי ואוכל”. אגב כך, תוך כדי עלעול בדפיו מגיע הילד-המספר לחג השבועות שנחרת עמוק בעולמו בשני היבטים. האחד כחג מתן תורה “יודע אני שנשמותיכם כולם במעמד הר סיני היו וכשיצרכם משיאכם לעבור עבירה חס ושלום נזכרים אתם אותם קולות וברקים ומיד מושכים ידיכם מן העבירה.”

ההיבט השני הוא חווית החג האישית בקלויז שלנו [בית המדרש], המקושט בעלים ובענפים ירוקים ובניירות צבעוניים עשויים ציצים ופרחים. שתי החוויות האלה מתלכדות לחוויה אחת מרוממת “אילו הייתם בחג השבועות בקלויז שלנו, הייתם רואים דוגמא למעמד הר סיני והייתם עושים מצוות ומעשים טובים כל ימיכם.”

לא בכדי מקדיש עגנון ספר עב כרס “אתם ראיתם” [על פי הנאמר בספר שמות כ’, 22 : ” אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם] לעניין מעמד מתן תורה. חותמה של חווית מתן תורה טבועה בסיפורים רבים, גם אלה שחג השבועות לא מוזכר בהם ישירות, כגון “שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו” [בקובץ “סמוך ונראה”]. פתיחתו של הספור בהתרפקות על עולם התורה שהיה ואיננו “לפני שלושה ארבעה דורות שהייתה התורה חביבה על ישראל וכל תפארתו של אדם היא התורה, זכתה עירנו להימנות עם הערים המצוינות שבמדינה על ידי תלמידי חכמים שבה שמשכו עליה חוט של חסד על ידי תורה שלמדו”.

אלא שדווקא השתפכות נוסטלגית זו מובילה את הקורא לטרגדיה של השואה ובכאב גדול מסיים עגנון את ההלל לעירו במילים “נניח הדברים שלא יחזרו עד ביאת הגואל…”. זו אמירה היודעת את ממדי החורבן של עולם התורה בעירו בפרט [בוצ’ץ] ובאירופה בכלל.

הערה זו מביאה אותנו אל הסיפור “הסימן” [בקובץ “האש והעצים”], שפורסם לראשונה במאזניים אפריל-מאי 1944. הסיפור מחבר את חג השבועות עם חורבנה של העיר בוצ’ץ בשואה. “שאותו היום שנשמעה השמועה על העיר ועל הרוגיה ערב שבועות היה…”. כך מחבר הסיפור את שני הקצוות המנוגדים חג השבועות ושואה, קבלת התורה וחורבן, השקט של ערב חג והזעקה המאיימת להתפרץ, ירושלים ובוצ’ץ. “מנוחת השקט הייתה בשכונה, לא הפסיקני אדם בדרך ולא שאלני אדם מה חדשות יש בעולם. ואפילו היו שואלים אותי לא הייתי מספר מה אירע את עירי…” הכיסוי, ההצפנה וההדחקה הם מסימניו של הסיפור המוביל אותנו בהמשכו לשאלת ההתמודדות עם נושא השואה. כאשר השאלה הזאת צפה דווקא בערב חג השבועות, היא מקבלת עוצמות ומשמעויות נוספות.