טעם אכילת המצות בפסח הוא לכאורה, פשוט וידוע לכל ינוקא, וכפי שנאמר בהגדה: “מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב”ה וגאלם, שנאמר: ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגת מצות, כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם”. כלומר: בעקבות החיפזון ביציאה ממצרים, לא הספיק העם לאפות לחם, אלא רק מצות. משמע שהחיפזון ביציאה הוא מצב של “בדיעבד”, בעקבות שעת הדחק.

אלא שצריך עיון, שהרי הקב”ה מיידע את משה עוד בראש חודש ניסן על יציאת מצרים הצפויה :

“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת …וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם… וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'” (שמות י”ב)

משה מעביר לעם את הצווי האלוקי, על לקיחת קרבן הפסח בעשור לחודש והקרבתו בי”ד בו, ומן הסתם הצווי הנ”ל מגיע לאזני העם עוד לפני העשור לחודש ניסן. מדוע אם כן, לא טרח משה להכין את העם גם ליציאה הצפויה? הרי היו להם לפחות ארבעה ימים להכין לחם “נורמלי”? יתרה מזאת, אנו רואים שבני ישראל דאגו לדברים רבים ביציאה ממצרים : “ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלת”. אפילו לתפים וכלי שיר היה להם פנאי לדאוג, שהרי צריכים להתכונן לשירת הים. מדוע א”כ לא נתבקשו להכין גם לחם? האין זה מן הראוי להכין עם כל ה”אריזות” גם צידה לדרך ?

ההסבר לכך טמון בפסוקים עצמם, בצווי הקב”ה למשה על קרבן פסח מצרים: “וככה תאכלו אותו, מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון, פסח הוא לה'” (שמות י”ב, י”א). משמע מן הפסוקים, שהאכילה בחיפזון אינה “מקרית” מכורח הנסיבות, אלא רצון ה’ ב”תכנון המקורי”. ככל הנראה, צווה הקב”ה את משה להפתיע את העם בשעת היציאה, כך שהאכילה תהיה בחיפזון. ברם, הסבר זה טומן בחובו תמיהה קשה יותר. מה הטעם לדרישת החיפזון? האם לא היה די בשעבוד מצרים? מדוע מערים הקב”ה עלינו קשיים נוספים בגאולה?

אכן, לכשנתעמק בדבר נגלה שיש בצווי זה יסוד מהותי ומרכזי באמונת ישראל ובסודות הגאולה לכל אורך ההסטוריה. בכדי לברר יסוד זה יוכלו דברי הרב יוסף דב סולוביצ’יק במאמרו החשוב “קול דודי דופק” להאיר לנו נתיבה.

מאמר זה, שנכתב כמספר שנים לאחר שואת אירופה, עוסק בעיקרו ביחסי הגומלין שבין כנסת ישראל לקב”ה בתהליכי הגאולה שבעולם. המאמר מתבסס על פרק ה’ בשיר השירים. ידועה קביעתו של ר’ עקיבא (ידים פ”ג מ”ה) “שכל הכתובים קודש ושיר השירים – קודש קודשים”. שיר השירים, דרך המשל והנמשל של הדוד – הקב”ה , והרעיה – כנסת ישראל, טומן בחובו את העבר, ההווה והעתיד של ההיסטוריה היהודית, את נצח ישראל. כמובן שגם פרק ה’, כפי שנראה בהמשך הינו חלק מהבנת נצח ישראל.