היה זה בהחלט לא נעים – מאד לא נעים, בלשון המעטה – לשבת על הספסל האחורי באולם בית המשפט הגבוה לצדק ולצפות בבני הזוג. רשמית, הם עדיין נחשבים לזוג: הוא ישב על ספסל הנאשמים, לבוש במדי שב”ס (לא בגדי שבת…), כשלצידו שני שוטרים-מאבטחים. היא ישבה זקופת גו לפני. הוא עם זקן ופאות וכיפה גדולה ומבט רע, והיא נראתה אלגנטית ואצילה. לא היה מקום לטעות: הוא המעוול, המתאכזר, היא הקורבן.

למעלה מעשר שנים יושב האיש בבית הסוהר ומסרב להעניק לאם ילדיו את הגט המיוחל, שישחרר אותה ממצבה האומלל. לפני שנכלא, הכה אותה נמרצות במשך שנים, והיום הוא ממשיך להתעלל בה מרחוק, מאחורי סורג ובריח. אוכל על חשבון המדינה, בודאי מאריך בתפילות, שומע הרצאות ושיעורים, אולי אפילו מעיין מדי פעם בספר המוסר מסילת ישרים… מה עובר לו בראש, למנוול הזה, שאלימות ואטימות ורשע הם, ככל הנראה, התגלמות אישיותו?

היא מתחננת להשתחרר ממנו, הוא מבקש סעד משפטי, כדי להשתחרר מהכלא. לדיון מאזין הרכב של שלושה שופטים, ובראשם נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס. באולם טענו נציגי הצדדים. בטיעוניה המלומדים של עו”ד שרה מרקוביץ, המייצגת את האישה, תמכו – ואף הוסיפו היבטים וטענות סיוע משלהם – גם נציגי בתי הדין הרבניים, נציגת היועץ המשפטי לממשלה ונציגי ארגוני הנשים.

אמונה הובילה מהלך משפטי של בקשה להצטרף – יחד עם נעמת, ויצ”ו ומכון רקמן – כידידי בית המשפט, צד בעל עניין בדיון העקרוני ובהתנגדות לשחרר את הסרבן העיקש. את הבקשה כתבה עו”ד ציפורת שימל, היועצת המשפטית לנושאים ציבוריים של אמונה. מפתחות כלאו בידיו, והוא יכול לעשות בהן שימוש בכל רגע נתון; לחתום על גט כריתות – וללכת הביתה. אם ישתחרר – יגוזו חיש כל תקוותיה.

עתירתו לבג”צ של האסיר היא זעקתו הקלאסית של קוזאק נגזל, במלוא מובנו של הביטוי. מבין השיטין ומתוך ההערות בדיון, ניתן היה אמנם להאמין שגם השופטים מבינים זאת, ובכל-זאת חבל מאד שההכרעה לא ניתנה בו במקום, במלוא התוקף והעוצמה המוסרית.

“כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל” (דברים ל”ב, ד’)