במוצאי שבת, 17 ביוני 1933 נרצח חיים ארלוזורוב ע”י שני מתנקשים. האירוע הסעיר את הישוב הצעיר בארץ ושיסע אותו לגזרים בין ימין לשמאל. לאחר יומיים עצרה המשטרה את אברהם סטבסקי ואת אב”א אחימאיר, חברי התנועה הרוויזיוניסטית, בחשד לרצח, סטבסקי זוהה כרוצח ע”י אשתו של ארלוזורוב. הרב קוק היה מזועזע מעצם המחשבה שיהודי מואשם ברצח. הרב ניסה להפעיל את קשריו וזימן אליו את עורך-הדין חיים כהן (לימים, שופט בית המשפט העליון), שהיה משפטן בכיר במוסדות הציוניים, וביקש ממנו לפעול לשחרורם של העצירים. כך תיאר כהן, את השיחה ביניהם: “אבל הם חשודים ברצח!” טען כהן. “לא ייתכן!” הזדעק הרב קוק, “יהודי אינו מסוגל לרצוח. זה לא ייתכן כלל. בנפש היהודי אין כדבר הזה” (מ’ ששר, חיים כהן, עמ’ 63). אולם מתברר שאהבתו של הרב קוק קלקלה את השורה ולדאבון ליבנו ראינו מאז שיש ויש כדבר הזה רוצח יהודי ואף רוצח חובש כיפה. התופעה כל כך הפכה למצויה במחוזותינו עד כדי שליבנו נעשה גס בדבר, ופרשת רצח לא זוכה ליותר מרפרוף קצר בדף העיתון.

התורה הכירה היטב את רכיבי הנפש של האדם (גם היהודי) וייחדה למאבק בתופעה מקום רב.

כבר בנה בכורה של האנושות מופיע כרוצח הראשון. רצח שבישר את הדרדרות החברה האנושית עד כדי צורך למחות אותה מעל פני האדמה ולאלץ את אלוקים לבנות עולם מחדש. עם היציאה מהתיבה אלוקים מזהיר את נח ובניו מפני רצח ומטיל עליהם את האחריות במניעתו:

“וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ; וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו–אֶדְרֹשׁ, אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: “(בראשית ט ה-ו)

פסוק זה נדרש בתוספתא כך: “רבי עקיבא אומר: כל השופך דמים, הרי זה מבטל את הדמות, שנאמר: ‘שֹפך דם האדם באדם דמו ישפך'” (תוספתא יבמות ח, ד; עמ’ 250). לדעת רבי עקיבא, פגיעה באדם כמוה כפגיעה בא-ל עצמו, שכן האדם נברא בצלמו של הא-ל. ודווקא משום שהאדם ברוא בצלם אין שום דבר שיכול להחליף ולהמיר את חייו פרופ’ משה גרינברג ניסח תובנה זו: “פשעו של הרוצח הוא אינסופי, כי לחיי הנרצח אין ערוך… עוול מוחלט בוצע, פשע נגד הא-לוהים שבצלמו נברא האדם, פשע שאינו נתון לרחמי אנוש… ” ומכאן מצא ה”לא תרצח” את מקומו בראש הדברות בלוחות הברית המכוונים ליחסים שבין אדם לחברו. צמד המילים “רוצח דתי” בלתי אפשרי על פי התורה!

פרשתנו מהווה נדבך נוסף (במדבר לה, לג-ד): “וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ. וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ. וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה’ שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.”

שלוש קביעות קובעים הפסוקים: הראשונה הדם מחניף את הארץ. משמעות המונח “מחניף” אינו כמקובל בלשוננו, אלא כך מסביר שד”ל את משמעותו: “שורש חנף עניינו השחתה וקלקול, ותואר חנף עניינו בלשון מקרא איש מושחת ורע מעללים, וטעם לא תחניפו את הארץ כי העברות הגדולות גורמות קלקול באדמת הגוי החוטא ומביאות על הגוי כולו רעות וצרות” ולכן החובה בטיפול ברצח מוטלת על הקהילה וראשיה.

הקביעה השניה חוזרת על העיקרון שנמסר לנח ובניו על פיו בית הדין אינו יכול להימנע ולהשתמט מנקיטת צעדים חריפים כנגד הרוצח במזיד (מוות), או בשגגה (גלות) כי הדם אינו מתכפר אלא בדם שופכו.

הקביעה השלישית מנמקת את התביעה החמורה בראייה כוללת המסרבת מלראות במקרה רצח אירוע פרטי – נקודתי, אלא אירוע המשפיע באופן ישיר על האומה כולה ועל סיכויי אחיזתה בארץ. כאן נמצא עיקר החידוש של פרשתנו. על פיה הרצח מטמא את הארץ שבני ישראל יושבים בה ובכך פוגע במישרין בתכלית שליחותם הלאומית – להשכין את שם ה’ בקרב הארץ.

וכך ניסח התלמוד את הדברים (שבת לג ע”א) “בעוון שפיכות דמים בית המקדש חרב, ושכינה מסתלקת מישראל, שנאמר (במדבר לה לג): “ולא תחניפו ולא תטמא” וגו’. הא אם אתם מטמאים אותה אינכם יושבים בה ואיני שוכן בתוכה”.

במעשה רצח ישנה פגיעה אימננטית במציאות ההוויה האלוקית בארץ. אין הקב”ה שוכן בארץ כאשר היא נטמאת במעשי רצח.

ומכאן נשוב אל ישראל 2016. אם אמנם חפצים אנו בשיבת השכינה לארץ עלינו לשוב ולתת דברים אלו על ליבנו. אנו העם שהביא לעולם את המאבק בקין וכל צאצאיו הרוצחים. אנו העם ששילם מחיר נורא על מחדליו בגלות הארוכה. אנו העם שחש על בשרו יותר מכל את אימת הרצח של מבקשי נפשו. ורק בהקפדתנו היתרה בחיי אדם, כל אדם! נשוב ונבנה בארץ אליה שבנו את בית חיינו נשוב ונשכין את השכינה בתוכנו: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה. (ישעיהו א כז)