רק אחוז קטן מאוד מהנוירונים מראים שינויים לאחר התקף אפילפטי בעכברים, אך שינויים אלה יכולים להיות קבועים ולעורר התקפים עתידיים שיכולים להשפיע על כל המוח ולהוביל לפגיעה בקוגניציה, כמו זיכרון ולמידה, על פי מחקר חדש של פרלמן בית הספר לרפואה באוניברסיטת פנסילבניה. החוקרים זיהו טיפול ניסיוני שאם ניתן ב-48 השעות הראשונות לאחר ההתקף הראשון, יכול למנוע את השינויים ארוכי הטווח הללו. הממצאים, שפורסמו לאחרונה ב כתב העת לחקירה קליניתמציעים יעד מבטיח לפיתוח טיפולים לאפילפסיה ומניעת השפעות במורד הזרם של התקפים.
אפילפסיה מאופיינת בפעילות מוגזמת של תאי מוח – נוירונים – היוצרים התקפים. מחקרים מראים יותר ויותר שהתפתחות אפילפסיה כרוכה בשינויים של סינפסות, שהן מבנים המחברים נוירון אחד למשנהו. בעוד ש-3.4 מיליון אנשים בארצות הברית חיים עם צורה כלשהי של אפילפסיה, עדיין לא ידוע מה גורם לה, ואין תרופה. יתרה מכך, מחצית מהאנשים עם אפילפסיה חווים פגיעה קוגניטיבית, כגון בעיות בזיכרון או בוויסות רגשי, אך עדיין לא ברור מדוע או כיצד האפילפסיה משנה את תאי המוח כדי לגרום לכך. יתרה מכך, אפילפסיה שכיחה בילדים עם אוטיזם ואנשים עם דמנציה.
ברור שיש קשר כלשהו בין מוח אפילפטי, פגיעה בזיכרון ובעיות בשליטה ברגשות לבין האופן שבו אנו פועלים על פי הרגשות הללו, אבל אנחנו לא מבינים את המנגנונים הבסיסיים. הטיפולים הקיימים לאפילפסיה מסייעים רק בניהול ההתקפים. המחקר הזה נותן לנו נקודת פתיחה מבטיחה לפיתוח טיפולים שמונעים מהם לקרות".
פרנסס אי ג'נסן, MD, יו"ר המחלקה לנוירולוגיה, ומחברת הבכירה של המחקר
במחקר זה השתמשו החוקרים בשיטה ש"תייגה" נוירונים בהיפוקמפוס – אזור המושפע בדרך כלל מאפילפסיה, וקריטי לזיכרון של עכברים שהופעלו על ידי פעילות אפילפטית. החוקרים הצליחו לעקוב אחר אותם נוירונים מופעלים לאורך זמן ולראות כיצד הם הגיבו להתקפים הבאים. הם גילו שרק כעשרים אחוז מהנוירונים בהיפוקמפוס הופעלו על ידי התקפים. עם הזמן, פעילות היתר של הנוירונים הללו הפחיתה את יכולתם ליצור קשרים עם נוירונים אחרים, הנקראים סינפסות, הנחוצות ללמידה.
"הנוירונים הפעילים מדי מאבדים את יכולתם לבנות את הסינפסות החזקות הנחוצות ללמידה, מה שעשוי להסביר מדוע יש אנשים עם אפילפסיה שמתקשים בלמידה ובזיכרון", אמר ג'נסן. "אם נוכל למנוע מהנוירונים הללו לעבור שינויים לאחר שהופעלו על ידי התקפים, תקוותנו היא שנוכל גם למנוע לא רק את התקדמות האפילפסיה, אלא גם להימנע מהליקויים הקוגניטיביים הללו שאנשים חווים לטווח ארוך."
כדי לראות אם הם יכולים למנוע מהנוירונים להפוך לאפילפסיה לצמיתות, החוקרים השתמשו בחוסם קולטן לגלוטמט ניסיוני, הנקרא IEM-1460, אשר הוכח כמפחית עוררות יתר של נוירונים במודלים של עכברים עם אפילפסיה. הם גילו כאשר טיפלו בעכברים עם חוסם זה ב-48 השעות הראשונות לאחר ההתקף הראשון שלהם, הנוירונים לא מופעלים לצמיתות, והנבדקים לא חוו התקפים עתידיים או את ההשפעות הנלוות, כמו פגיעה בקוגניציה ובעיות למידה.
"כעת, לאחר שזיהינו את תת-קבוצת הנוירונים המושפעים מאפילפסיה, אנו יכולים לחקור מה הופך את התאים הללו לפגיעים להפוך לאפילפסיה, והאם זה משהו שאנחנו יכולים לפתח טיפול כדי להפסיק," אמר ג'נסן. "אנחנו גם להוטים לקבוע אם יש חוסם קולטן לגלוטמט שפועל בדומה ל- IEM-1460 בבני אדם, שיכול להינתן לאנשים לאחר ההתקף הראשון שלהם, ולמנוע את המאבקים לכל החיים הקשורים לאפילפסיה".
