“אל הארץ” – אורן ברט מחפש את המשמעות הארצישראלית הטמונה בפרשה ואת הקשר העמוק, המיוחד והמהותי של התורה לעם ולארץ: פרשת ויחי – על ברכות, צוואת, והבטחות. מהי נבואה? ומה היא נושאת בחובה?


וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. – בִּקֵּשׁ לְגַלּוֹת אֶת הַקֵּץ וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה וְהִתְחִיל אוֹמֵר דְּבָרִים אַחֵרִים:”

פרשת ויחי האחרונה בספר בראשית, או ספר יצירה כפי שחלק מחכמי ישראל כינו אותו, היא למעשה אקורד הסיום של תקופת האבות, ונושאת בחובה גם את שלושת צוואותיו של יעקב אבינו בכיר האבות.

הראשונה בצוואותיו נאמרת ליוסף בנו, לאחר שמשפחת יעקב אבינו משתקעת בארץ גושן, ובטרם מגיעים חייו של יעקב לקיצם, פונה יעקב לבנו האהוב ומבקש/ מצווה אותו לקוברו בארץ כנען בחלקת אבותיו ולא חס וחלילה לקוברו במצריים. באותה העת עצמה בה הוא מצווה את יוסף נוקט יעקב בעוד שני מהלכים חשובים, ראשית הוא מקבל את בניו של יוסף אליו כבניו שלו וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי. וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם” ובכך [ כפי שכבר ראינו בעבר] מעניק ליוסף בכורה דה-פקטו שכן מעתה יוסף זוכה לכפל בירושתו. כפי שאומר הבכור שור [רבי יוסף בכור שור הנקרא גם ריב”ש אומבעלי התוספות, פרשן מקרא מקורי ופשטן, פרשן התלמוד ופייטן צרפתי בן המאה ה-12.] “כראובן ושמעון. ליטול שני חלקים בארץ ולכך קרוב לששית א”י לבני רחל”. ובנוסף לכך מעביר יעקב בדבריו ליוסף גם את הבכורה דה-יורה כאשר הוא מציין “וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם. וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי.” ופירש”י על כך, “דָּבָר אַחֵר שְׁכֶם אַחַד הוּא הַבְּכוֹרָה, שֶׁיִּטְּלוּ בָנָיו שְׁנֵי חֲלָקִים, וּשְׁכֶם לְשׁוֹן חֵלֶק הוּא וגו'”.

הצוואה/ברכה השנייה היא ברכתו של יעקב למנשה ואפרים נכדיו, וכאן אנו נתקלים בסיטואציה לא ברורה. יעקב אינו מזהה את נכדיו ושואל את יוסף “מִי אֵלֶּה” , שאלה זו מוזרה בהתחשב בכך שיעקב נמצא במצרים כבר שבע עשרה שנה ובוודאי פגשם ובוודאי ידע מי הם אפרים ומנשה ומה מקומם אצל יוסף ואם כן מה פשר השאלה הזו. ומאותה נקודה בדיוק תמוהה גם תשובתו של יוסף לשאלה זו “בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה” עומד על כך ה”חזקוני” [רבי חזקיה בן מנוח שפעל במאות ה13 וה14 בצרפת] “הם אותן שנולדו לי במקום הזה קודם שבאת שעתיד אתה למנותם שבטים כמו שאמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ולכך הביאותים.” למעשה השיחה בין יעקב ליוסף אינה על דבר זהותם של מנשה ואפריים אלא על מעמדם, שאלתו של יעקב אינה נוגעת לזהותם של מנשה ואפרים אותם הוא מכיר בוודאי אלא על עצם נוכחותם במעמד זה שהוא מעמד הצוואה של יוסף, יעקב בעצם שואל מה להם לאלו כאן בעת הזו ? ועל כך עונה יוסף על פי דברי החזקוני, רק זה עתה ציווית אותי כי “וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם” ואם כך אלו הם שני בני שקיבלת עתה לחיקך כבניך, ואם לצוות אותי בצוואתך חשקת, אם כן אלו חייבים להיות כאן איתנו שכן מעתה הם אלו המייצגים את מעמדי כבכור לפניך. וכאשר יוסף עונה כך לאביו מתרצה יעקב ואומר לו “קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרֲכֵם”. ומכאן נושא יעקב את ברכתו לשלושתם כאיש אחד ” וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר, בברכתו של יעקב ליוסף ולשני נכדיו הוא מעביר אליהם את שלושת ברכות הוריו: הברכה על הזרע “וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ”, הברכה על הגדולה, זו מתבררת רק לאחר שיעקב מסכל את ידיו ומניח ימינו על “עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר”, כאשר יוסף מנסה לתקן את אביו, באומרו “לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ”, על כך עונה לו יעקב “יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם.” ממש בלשון דומה לברכה אותה קיבל הוא מיצחק אביו טרם צאתו לחרן וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים”  ולבסוף  כמובן גם הברכה על הארץ, “וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם.”  וביאר על כך רבנו בחיי [רבנו יהודה בן אשר אבן חלואה המכונה בחיי פעל בסרגוסה בספרד במאה ה14], “והיה אלהים עמכם בגלות, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם בגאולה.” אפילו בהיותו על פי הגלות הגדולה של מצרים, מעביר יעקב את ברכת השיבה לארץ כאות של תקווה ליוסף ולבניו. ועל עצם השימוש בשמו ישראל בעת העברתה של ברכת הארץ אומר מרן הראי”ה קוק בקובץ ח’  “ונקט שם ישראל להקים שם ישראל על נחלתו. וההתקרבות הרוחנית, לרוח הקודש ההולך ומאיר בנשמת האומה תלך ותתגבר ביניהם, עד אשר יוכשרו להיות מוארים לגמרי מאור העליון של הגאולה”, או במילים פשוטות יותר בעת שיעקב מעביר ליוסף את מפתחות הארץ הוא עושה זאת תחת שמו הלאומי המקודש כעם ולא כפרטים וזוהי הופעת שם ישראל שלו.

הצוואה/ברכה השלישית המופיעה בפרשתנו היא צוואתו של יעקב לכל בניו טרם מותו ממש. אך בעוד  שתי צוואותיו וברכותיו הראשונות של יעקב ברורות לנו הן בתוכנן הן במהלכן והן בהתאמתן לברכות שקיבל יעקב עצמו מהוריו, כאן כבר מתחילת טכס הצוואה אנו נתקלים בקושי ובמורכבות.

יעקב קורא לבניו אל מיטתו “וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים” וכאן כאשר היינו מצפים לתחילת דבריו חוזרת התורה על דברי הכינוס הללו “הִקָּבְצ֥וּ וְשִׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וְשִׁמְע֖וּ אֶל־יִשְׂרָאֵ֥ל אֲבִיכֶֽם׃  ועל שאלת הישנותם של דברי הכינוס מפורסמים דברי רש”י ורבים אחרים בשם הגמרא בִּקֵּשׁ לְגַלּוֹת אֶת הַקֵּץ וְנִסְתַּלְּקָה מִמֶּנּוּ שְׁכִינָה וְהִתְחִיל אוֹמֵר דְּבָרִים אַחֵרִים:“.

פרשנותו של רש”י [ואחרים] על צוואתו של יעקב ועל הסתלקות השכינה ויכולת הנבואה מעל יעקב מתבססת על מדרש המובא בגמרא  ומשפיע על הדרך בה אנו קוראים את קריאת שמע פעמיים ביום [חוץ מיום הכיפורים]

כדברי הגמרא במסכת פסחים דף נ”ו “כדדריש ר’ שמעון בן לקיש דאמר ר’ שמעון בן לוי ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו אמרו לו בניו שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אמרי רבנן היכי נעביד נאמרוהו לא אמרו משה רבינו לא נאמרוהו אמרו יעקב התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי”. 

הגמרא מתארת מצב בו יעקב אבינו נבהל שמא הסיבה בגינה אבדה לו רוח הקודש היא בשל פסול ופגם בשושלתו, ויש חס ושלום פגם באחד מבניו, אך בניו מרגיעים אותו ואמרים לו “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”, שמע אבא, ה’ הוא אחד בליבנו ואמונתנו אחת היא, ואין בלבנו אלא ה’ אחד, ומיטתך ברוך ה’ שלמה. ועל כך מפטיר יעקב “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”,  כאומר ברוך ה’ שנטה חסדו ומיטתי ומורשתי שלמה היא אצל כל בני. הגמרא ממשיכה ודורשת, רבותינו ז”ל ברצונם להנציח את המעמד הזה שאלו את עצמם איך יקדישו אותו, הרי אם יוסיפו לקריאת שמע ישראל את מילותיו של יעקב כחלק אינטגרלי בטקסט, לא כך אמר משה את דבריו בספר דברים, ואם נחסיר אותם ונצמד לדברים כפי שמצוטטים מפיהו של משה בדברים ?!  הרי יעקב כן אמרם, לכך התקינו שיהיו אומרים את ברוך שם כבוד מלכותו בשקט. משום כבודו של משה ומשום כבודו של יעקב.

כאשר קוראים דברים אלו של הגמרא עולה אל מול עינינו שתי שאלות חשובות, העומדות בנקודת העיקר של הבנת המעמד כולו ועל מהות הצוואה והדרך בה היא מופנה גם אלינו.

הראשונה,  אומנם יש כפילות בזימון הבנים אל המעמד אך כאשר אנו קוראים את דברי צוואת/ברכת יעקב אל בניו אנו מוצאים בה הרבה מאשר יקרה את עם ישראל באחרית הימים. והנה לנו מס’ דוגמאות

 גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ. לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שילה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. אֹסְרִי לַגֶּפֶן עירה וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סותה . חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב.” – ופירש”י על כך “גור אריה – עַל דָּוִד נִתְנַבֵּא – בַּתְּחִלָּה גּוּר בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ …וּלְבַסּוֹף אַרְיֵה, כְּשֶׁהִמְלִיכוּהוּ עֲלֵיהֶם.” ועוד ברש”י  לא יסור שבט מיהודה. מִדָּוִד וָאֵילָךְ, אֵלּוּ רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁרוֹדִים אֶת הָעָם בַּשֵּׁבֶט שֶׁמְּמֻנִּים עַל פִּי הַמַּלְכוּת ומחקק מבין רגליו. הַתַּלְמִידִים, אֵלּוּ נְשִׂיאֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עד כי יבא שילה. מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁהַמְּלוּכָה שֶׁלּוֹ,”  ופשוטים הדברים ואינם צריכים הסבר, וברור כי נבואה על העתיד לבוא המה.

דוגמא נוספת היא ברכת יעקב לדן “דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.” ורש”י על כך יִנְקֹם נִקְמַת עַמּוֹ מִפְּלִשְׁתִּים כְּמוֹ כִּי יָדִין ה’ עַמּוֹ“, וגם כאן זו נבואה ממש על עתידו של שבט דן שיצא ממנו שמשון שהיכה בפלישתים.

ומעל כל אלו בולטת הדוגמא בבנימין בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל”, ורש”י  נִבָּא עַל שֶׁיִּהְיוּ עֲתִידִין לִהְיוֹת חַטְפָנִין, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ בְּפִלֶגֶשׁ בְּגִבְעָה, וְנִבָּא עַל שָׁאוּל שֶׁהָיָה נוֹצֵחַ בְּאוֹיְבָיו סָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה וַיִּלָּחֶם בְּמוֹאָב וְגוֹ’ וּבֶאֱדוֹם וְגוֹ’ וּבְכֹל אֲשֶׁר יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ”.

ישנן עוד דוגמאות רבות אבל ברור מכל אלו שיעקב מתנבא ממש על העתיד לקרות לשבטי ישראל ואם כך למה אומרת הגמרא ובעקבותיה הפרשנים ש”נסתלקה ממנו שכינה”, הרי יעקב מתנבא ממש.

השאלה השנייה, נוגעת לא במעמד הצוואה עצמו אלא בשאלת חז”ל בגמרא על הדרך שבה נקראת קריאת שמע שחרית וערבית. כזכור התלבטו האמוראים איך להצמיד את דבריו של יעקב “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” לדבריו של משה  “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”, ועל כך יש לשאול, וכי מדרש ומקרא חד הם ?! האם דין הדברים המופיעים בתורה ממש עומדים ושקולים במעמדם לדברי מדרשים ואגדות ?! הרי ברור שדבריו של משה שהם ציטוט ישיר מתוך נאום הפרידה של משה בספר דברים מעמדם רם יותר מציטוט של דברי מדרש אגדה. ואם כן למה התלבטו האמוראים ז”ל בהחלטה “היכי נעביד” כפי שראינו למעלה.

כמו תמיד התשובה לשתי השאלות הללו אחת היא, והיא עומדת כתמרור הכוון המצביע לכולנו ומראה את הדרך בה רוצה התורה להכוויננו בדבריה.

יעקב אבינו קורא לבניו ורוצה לתת להם תדריך מסודר טרם תחילת הגלות הארורה ועד לצאתם כעם ממצרים, הוא שואף לברכם כעם, לתת להם את הדרכתו לאחרית ימי הגלות, אבל כעם. אך הוא אינו מצליח לראות את דרכם כעם אלא כשבטים. כיחידים ולא כאחודים, ועל כך דואג יעקב כל כך ושןאל את בניו “שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו”, האם הסיבה שאיני יכול לחזות בכם כעם נובעת מפסול שיש חס ושלום באחד מכם ? ובשל כך איני יכול לחזות בעתידכם המשותף כעם ?

באמצעה של נבואת יעקב על בניו מיד לאחר ברכתו/צוואתו לשבט דן מופיע פתאום האמירה של יעקב “לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'”, תשובות רבות נכתבו על מהותה של קריאה זו באמצען של הברכות ורובן נסמכות על דבריו של רש”י בשם המדרש, “נִתְנַבֵּא שֶׁיְּנַקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, וְסוֹפוֹ לוֹמַר זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם וְגוֹ“, אך מצאתי מבין כל התשובות תשובה אחת ברוח אחרת חז”ל דורשים בשמות רבה, “שאלו ישראל לבלעם: אימתי תהיה ישועה? אמר להם: אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, אמר להם הקדוש ברוך הוא: זו היא דעתכם? אין אתם יודעין שסוף בלעם יורד לגיהנם ואינו רוצה שתבא ישועתי? אלא היו דומים לאביכם, לישועתך קויתי ה’. צפה לישועה שהיא קרובה לכך נאמר (ישעיה נו) כי קרובה ישועתי לבא.” חז”ל והמדרש מעמידים את תפילתו של יעקב לישועה אל מול הכפירה בישועה של בלעם, אך אם כך מדוע דווקא כאן בברכתו את בניו קורא יעקב לישועה זו מהקדוש ברוך הוא ?! והדברים אינם מנותקים מדבריו של רשי.

יעקב קורא לישועתו של ה’ דווקא לאחר שהוא מזכיר בנבואתו את שמשון משבט דן. לאחר שרואה יעקב בחזונו את קיצו של שמשון שהוא כפי שאומר הרמב”ן לא היה בכל שופטי ישראל מי שנפל ביד אויביו זולתי שמשון”, בעת שרואה יעקב את הקשיים הנוראיים הללו במהלך גאולתם של ישראל הוא זועק לישועתו של ה’.

כל כולה של ברכתו/צוואתו של יעקב אבינו היא למעשה הטווית דרך הגאולה לשבטים, הוא אינו מצליח בחזונו לראות את ישועתם כעם ולכן הוא  ירא כל-כך לכן הוא מקווה לישועתו של הקב”ה בעת הקושי הזה. לכן הוא מתנחם כל כך בתשובתם של בניו “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”, לכן חששו חז”ל להפריד את אמירתם זו של בני יעקב  מחיבורה לקריאת שמע של משה, שהרי על פי המדרש במסכת ברכות  “אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו [תפילין אלו של אדון העולם מה כותב בהן] אמר ליה  ‘ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ’ … אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר ‘שמע ישראל ה’ א-להינו ה’ אחד’ ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ‘ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ’.

בעת הכניסה אל הגלות ורגע אחד לפני צאתו של יעקב מן העולם, בעת שהוא חרד על אחדותם של בניו, מרגיעים אותו בניו במילים מקודשות אלו “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד” אנחנו חטיבה אחת בעולם, וככאלו נכנס לגלות וככאלו נצא ממנה, ככאלו יראה אותנו משה רבנו ערב כניסתנו לארץ ונשאר כאלו גם בזמנים קשים ומורכבים כמו בעת נפילתו של שמשון. ועל אחדות אמונית עצומה שכזו מפטיר יעקב את המילים היחידות שיכול אבא לומר לבניו טרם תחילת תלאותיהם, “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.”

תורת הארץ הזו היא תורת הכלל, והיא היא זו שעליה מושתת גאולתו של עם ישראל כולה, אותה ציווה לנו ישראל אבינו ערב הגלות במצרים. והיא חובתנו הלאומית היהודית והישראלית כפי שמתאר זאת הרב קוק בדבריו.

“כל מה שהוא שגור ביחש (ביחס) של תורת חוץ לארץ במובן פרטי, עולה הוא בערך תורת ארץ ישראל למובן כללי. תורת חוץ לארץ עוסקת בתיקון הנפש הפרטית, בדאגתה לחומריותה ורוחניותה, לזיכוכה והתעלותה בחיי שעה וחיי עולם, אבל רק בתור נפש פרטית. לא כן תורת ארץ ישראל. היא דואגת תמיד בעד הכלל, בעד כללות נשמת האומה כולה. הפרטים הנם מתכנסים בקרבה בכללה, הם מתעלים בעילויה, מתעטרים בעטרתה.”