טיפול בן ארבעה שבועות עם וונקומיצין דרך הפה הוביל להפוגה קלינית בקרב חולי PSC-IBD, מלווה בתזוזות משמעותיות במיקרוביוטה בטן, הפחית את הדלקת ושינוי חומצת המרה וחילוף החומרים של חומצות שומן קצרות שרשרת-השפעות שהופכו עם נסיגת הטיפול.
במחקר שפורסם לאחרונה בכתב העת Journal of Crohn וקוליטיס, החוקרים הראו כי Vancomycin דרך הפה (OV) גורם להפוגה קלינית במחלות מעי דלקתיות הקשורות לסקלנגיטיס (PSC-IBD).
כ -2% עד 14% מחולי IBD מפתחים PSC, ובתורם, מרבית חולי PSC מפתחים IBD המעי הגס. התפתחות PSC בקרב חולי IBD היא נדירה אך קשורה לסיכונים מוגברים של סרטן המעי הגס, קולקטומיה, השתלת כבד, ממאירות כבד ותמותה.
בעוד שהשתלת כבד היא ההתערבות היחידה להארכת חיים, אחד מכל שלושה חולים מפתח מחלה חוזרת ונשנית.
על המחקר
המחקר הנוכחי בדק את השינויים הריריים הקשורים להפוגה קלינית עם OV ב- PSC-IBD. המחקר היחיד בזרוע אחת, עם תווית פתוחה, גייס מבוגרים עם PSC ו- IBD המעי הגס במעי הגס.
המטופלים לא הוחרגו אם היו להם פנוטיפ של פי הטבעת, הימנית או הימנית או המבודדת של PSC-IBD, גורם זיהומי פעיל לשלשול, היסטוריה של כריתה במעי הגס, חוסר סובלנות של וונקומיצין, או שימוש באנטיביוטיקה, פרוביוטיקה או קורטיקוסטרואידים, בין היתר.
בתחילת הדרך בוצעה קולונוסקופיה, נרשם סך ציון הקוליטיס של מאיו, וכשמונה ביופסיות נאספו מהמעי הגס Sigmoid. משתתפים עם קוליטיס פעיל טופלו ב- 125 מ"ג OV ארבע פעמים ביום במשך ארבעה שבועות.
בשבוע 4 (השלמת טיפול), בוצעה סיגמואידוסקופיה כדי לבחון מחדש את הפעילות של מחלות אנדוסקופיות ולאסוף ביופסיות לאחר הטיפול מהמעי הגס הסיגמואידי.
דגימות סרום נאספו בשבועות 0, 2, 4 ו- 8 למדידת ביוכימיה בכבד, מאפיינים קליניים וציון קוליטיס חלקי.
דגימות צואה נאספו גם במקביל לנקודות מטגנומיקה, metatranscriptomics, חומצת שומן קצרה עם שרשרת (SCFA) ופרופיל חומצת מרה צואה (BA) וניתוח קלפרוטקטין צואה.
התוצאה העיקרית הייתה הפוגה קלינית בסוף הטיפול, שהוגדרה כציון הדימום של פי הטבעת של 0, שינה ציון קוליטיס מאיו <2, ציון אנדוסקופי ≤ 1 וציון תדר צואה ≤ 1.
התוצאות המשניות כללו שינויים בציוני הקוליטיס המאיו והחלקי של קוליטיס, קלפרוטקטין צואה, טרנסמינאז אלקליין בסרום (ALT), בילירובין ופוספטאז אלקליין (ALP) בשבוע 4 ו -8.
ממצאים
מבין 18 האנשים שהוקרנו לצורך זכאות, 15 נכללו במחקר. לכולם היה פנוטיפ פעיל של מחלות המעי הגס IBD ומבודד, עם קלפרוטקטין צואה חציוני של 459 מיקרוגרם/גרם בתחילת הדרך.
שבעה משתתפים היו בטיפול מתקדם ב- IBD, ואילו שישה היו בטיפולים נאיביים לגיוס. ארבעה נבדקים היו בעבר השתלת כבד.
שנים עשר משתתפים השיגו הפוגה קלינית בסוף הטיפול ב- OV, עם ירידה משמעותית בציוני הקלפרוטקטין והמאיו הצואה בהשוואה לקו הבסיס. יתר על כן, ריפוי רירית נצפה בכל המשתתפים בשבוע 4. בשבוע 8, ארבעה שבועות לאחר הפסקת הטיפול, חלה עלייה בציוני מאיו ובקלפרוטקטין צואה יחסית לשבוע 4.
סרום ALT ו- ALP ירדו מקו הבסיס לשבוע 4; חלה עלייה לא משמעותית ב- ALP וב- ALP בסרום בשבוע 8 ביחס לשבוע 4. סרום בילירובין לא היה משתנה.
יתר על כן, חלה ירידה במגוון האלפא עד שבוע 2 ביחס לקו הבסיס, שנשאר נמוך עד שבוע 4. בעוד שגידול במגוון האלפא ניכר בשבוע 8, הוא עדיין היה נמוך יותר מאשר קו הבסיס.
ברמת הפילום, השפע היחסי של Firmicutes וכן Bacteroidetes ירידה במהלך טיפול ב- OV, אך זו של Fusobacteria– Verrucomicrobiaו Proteobacteria מוּגדָל. הייתה עלייה משמעותית ב Escherichia coli, Fusobacterium nucleatum, וכן Enterobacter Hormaechei גדל לאחר הטיפול ביחס לקו הבסיס, ואילו Faecalibacterium prausnitzii, bifidobacterium longum, וכן Anaerostipes Hadrus ירידה.
הייתה ירידה משמעותית במינים מרובים המייצרים SCFA מ Roseburia– Lachnospira, Clostridium, וכן Ruminococcus ז'אנרים. בנוסף, הניתוח המטא-טרנסקריפטומי חשף הבדלים מהותיים ברמות הביטוי של המסלול ובביטוי הגנים במהלך טיפול OV ואחריו.
המטה-טרנסקריפטום בשבועות 2 ו -4 התאמצו יחד על ניתוח קואורדינטות עיקריות אך נבדל באופן משמעותי מהבסיס.
המטה-טרנסקריפטום בשבוע 8 חופף לאשכול קו הבסיס, מה שמצביע על שיקום רמות הטיפול לפני הטיפול. המסלולים גדלו במהלך הטיפול ב- OV כללו את אלה המעורבים בביוסינתזה של אלנין, ביוסינתזה של חומצות שומן ומחזור המניטול.
מסלולים שהפחתו כללו את המעורבים בהשפלת מנאן ורמנוזה, כימוטקסיס חיידקי וסינתזה של בוטראט וסינתזה פרופנטית.
פרופיל של צואה BA הראו אשכולות על בסיס שבוע איסוף הדגימה; באופן ספציפי, דגימות בסיסיות ושבוע 8 התאגדו יחד, ודגימות שנאספו במהלך הטיפול בשבועות 2 ו -4 התאמצו גם יחד.
BAS משני בצואה, כולל חומצה ליטוכולית (LCA) וחומצה deoxycholic (DCA), הופחתו משמעותית בשבועות 2 ו -4 ביחס לרמות הבסיס.
עם זאת, בשבוע 8, כל ה- BAS המשני הראה מגמה של התאוששות לקראת רמות הבסיס, אם כי רמות LCA ו- DCA היו עדיין נמוכות מרמות הבסיס בנקודת זמן זו.
לעומת זאת, מספר רב ראשוני ראשי עולה משמעותית במהלך הטיפול וחזר לרמות הבסיס בשבוע 8. טיפול ב- OV היה קשור לירידה משמעותית ברמות הצואה של שני SCFAs, Valerate ו- Butyrate, שחזרו לרמות הבסיס בשבוע 8.
מסקנות
לסיכום, הממצאים מראים כי טיפול OV של ארבעה שבועות הוביל להפוגה קלינית של 80% מחולי PSC-IBD וריפוי רירית אצל כל החולים. חוץ מזה, חלה ירידה משמעותית בקלפרוטקטין צואה, וכמעט כל החולים השיגו הפוגה ביוכימית בסוף הטיפול ב- OV.
עם זאת, הפסקת OV הייתה קשורה לעלייה בציוני הקלפרוטקטין הצואה ובציוני הקוליטיס המאיו החלקיים, מה שמצביע על חוסר תגובה מתמשכת.
