Search

"ואהבת לרעך כמוך"

פורסם השבוע בדוסים מצייצים- וזה קרה בעיר שלנו, רעננה. תודה לאלירז על הסיפור.

זה יצחק. אדם חביב שאני רואה כל בוקר בדרך ללימודים. הוא עומד ליד תחנת האוטובוס, בשמש איומה ומחלק עיתונים לעוברים והשבים. תמיד אומר בוקר טוב. תמיד בחיוך.

היום הוא בכה. אישה בשנות הארבעים שלקחה עיתון והחליטה שהוא לא מספיק מעניין, רצתה לזרוק אותו לפח עליו עומדת חבילת העיתונים. יצחק ביקש ממנה בנימוס שתזרוק בפח אחר כי הוא לא רוצה שיחשבו חלילה שהוא זרק את העיתון כדי להיפטר מהחבילה מהר יותר. האישה התחילה לצעוק עליו: "אתה אדם פסיכי! זה לא הפח הפרטי שלך! מי אתה שתגיד לי איפה לזרוק את העיתון? זקן מטומטם!"

יצחק התחיל להתנשם בכבדות. הוא המשיך לנסות ולהסביר לה מדוע הוא ביקש את זה והיא המשיכה לצעוק ולקלל אותו. לבסוף לקחה את העיתון וזרקה לו על הפנים.

הוא היה המום. הנחתי עליו יד וביקשתי שלא יענה לה. העיניים שלו נהיו אדומות. הוא כיווץ שפתיים, חילק עוד ארבעה עיתונים ופרץ בבכי. "מה עשיתי לה? למה היא מתנהגת ככה? ביקשתי ממנה יפה. כל מי שעובר כאן יודע שאני אדם טוב. אני לא רב עם אף אחד. אני עושה את העבודה שלי בשקט. למה לדבר ככה?"

לא הייתה לי תשובה. אין תירוץ טוב להתנהגות כזו. חיבקתי אותו, נשארתי איתו עד שנרגע וביקשתי רשות לצלם אותו. הוא אמר שבסדר אבל רק בשביל שאנשים יחשבו על ההתנהגות שלהם.

ואני חשבתי שעל הדרך, אולי הפוסט הזה גם יגיע למעסיק שלו. שיידע איזה עובד נאמן, מסור ומסביר פנים יש לו. שיעריך אותו, יגיד לו מילה טובה ויחייך לו את היום.

יצחק רצה שאנשים לא יתנהגו כמוה, אבל הפוסט הזה הוא לא על האישה ההיא. היא לא נראתה שפויה במיוחד. הפוסט הזה הוא על יצחק. ועלינו. עבורי, הבוקר הזה היה תזכורת לתשומת לב. למחלק העיתונים, לשומר בסופר, למאבטח בחניון, לאנשים באשר הם. לכבד. להקשיב. לחייך. להיות טובים יותר.

דילוג לתוכן