מאז ומתמיד מרגישות ברכות השחר בתפילת שחרית כברכות אישיות בהן אני מודה על הפרטי שלי, במיוחד בימים שבהם הייתה לי פריצת דיסק ואמרתי זוקף כפופים בכוונה מלאה, או לחלופין כאשר אני חושבת על כל אלו שלא שפר גורלם ונולדו עיוורים, או נמצאים בשבי האסורים. תמיד תהיתי על ברכת שנתן לשכוי בינה, במיוחד בימים שבהם יש עוד מגוון דרכים להתעורר ליום חדש, ואני אפילו לא פותחת את הנושא הבעייתי והשנוי בברכת “שלא עשני אשה”. אבל הודות לאחותי אסתי שהאירה את עיניי, והודות לבני לביא שהגה את הרעיון הנפלא הקושר את ברכות השחר אל ימי השואה-הזיכרון-והעצמאות אני פותחת השבוע את סידור התפילה בברכות השחר בראייה חדשה- ראייה ישראלית.

שהרי ידוע שהגלות נמשלה ללילה (רש”י בברית בין הבתרים, ובמקומות נוספים) והגאולה לאור יום, ומובן אם כך, כפי שעמדו על כך גדולים בתורה שעם ישראל שרוי היה בתרדמה , בשינה עמוקה, שבסופו של דבר, כמעט גם הביאה עליו את הכיליון. הרי אם כן ברוך אתה ה’ הנותן לשכוי בינה, לאותו יצור שמתוך שעות הלילה האחרונות, עוד בתוך החושך, מבחין שהאור הנה מגיע וצריך להתעורר עוד לפני קרני השמש הראשונות. ולכן, הנותן לשכוי בינה. כמה בינה צריכים היו הדורות שלפנינו לקום עוד בתוך החושך, כשקורי השינה בעיניהם, ולהבחין שהנה אור הגאולה מגיע. תמיד תהינו איך הם חשו מתי היה צריך לדעת לקום ולעזוב ולנוע הביתה. איך הם הבינו, חלקם שנים רבות לפני השואה האיומה שהחריבה את כל עולמם, חלקם כמעט בדקה האחרונה, בדיוק כמו אותו שכוי, שהגיע הזמן לקרוא, ולקום וללכת?

וכשיהודי העולם, ברוב המקרים מבוזים, מנוכרים, נרדפים ונודדים, גם כאשר שמירת יהדותם עלתה להם בחייהם, במשך אלפי שנים הצליחו לומר “ברוך…שלא עשני גוי” הייתה זו בקשה מריבונו של עולם לחדש עימם את הקשר, לחדש את הברית לפנות אל “עמך ישראל- גוי אחד בארץ!”, לזכור את האינטימיות שהייתה בינם בעבר ושהתרחקה מהם בחשכת ליל הגלות. וברוך אתה ה’…”שלא עשני עבד או שפחה”- בין אם לדיקטטור או העריץ המקומי באשר הוא, בין אם על אדמת הפריץ, במחנה העבודה, ובין אם רק עבד לתענוגות הגלות, למנעמי התפוצות, מהן כל כך קשה, כמעט בלתי אפשרי, לזהות את הבוקר האמיתי המפציע, ולהתחיל את המסע הביתה אל אמא אדמה.

ומזלי שאני מברכת “שעשני כרצונו”, והברכה הזו מתמזגת עם ההבנה שכאן בארץ הזאת מתגשמים הרצונות, וכאן רצונו אותנו. ושעשני כרצונו, כאן ,במקום הזה, כדי להמשיך את המסע הארוך ולספר את הסיפור.

נביאי ישראל, שניבאו על הגלויות ועל הגאולה ביקשו באינספור דרכים “התעוררי, התעוררי כי בא אורך קומי עורי” ואילת השחר הפציעה לנו ומכאן שעלינו קודם כל לפקוח עיניים. כולנו בחזקת סומין. וכמה דרכים יש מסביב לסמא את עיננו. ברוך אתה … פוקח עיני עיוורים.

ואחרי שהגענו לכאן עלינו לברך את ברכת “מלביש ערומים” שכן מאותה התופת האיומה יצאנו עירומים, בקושי כותונת הפסים הייתה לבשרינו. גל עצמות יבשות ראו המשחררים את המחנות, ועל האוניות הפלגנו עירומים מכל, ממשפחה, מנכסים, מספרות ומדע ועולם של תורה שנקבר כולו עם אפרם של הנרצחים. ואחרי שנוריד את פיג’מות הפסים ונלביש את הערומים, נלביש גם אותך ארצנו הקטנטונת. “נלבישך שלמת בטון ומלט ונפרוש לך מרבדי גנים” ולא רק שלמת בטון ואספלט, וגורדי שחקים, ומחלפים וכבישים מהירים, ונצבע אותך בירוק ואת שדותייך בכל צבעי הקשת, וגם נפציר בך מידי שבת “לבשי בגדי תפארתך עמי”, ומי שפקח את עיניו כבר רואה אותך לבושה בבגדי תפארת ומלכות . ורק אחרי שפשטו האסירים את כותונות הפסים, ורק אחרי שהוחלפו הבגדים, רק אז “מתיר האסורים”. כי היציאה לחופשי, וההשתחררות מהכבלים היא ארוכה ,ועלולה לקחת חיים שלמים. ואחרי שהותרו הכבולים והאסורים ויצאו לחופש מתוך הלילה, והזוועות, מהרכבות , מהצריפים, הביתנים, האסמים והיערות ומגדרות התיל, נבקש מריבונו של עולם שיזקוף את קומתם. כמה פעמים שאלנו את עצמנו איך הם עשו את זה? איך הם שבאו מ”שם”, זקפו קומה והתחילו הכל מהתחלה, והתגייסו לצבא ונלחמו במלחמות, ונישאו והביאו לעולם ילדים ונכדים? ורק היום, ממרחק השנים, אנו מבינים עד כמה ענקי קומה הלכו בינינו אלו שגוום היה כפוף מתלאות העבר. ברוך אתה ה’…זוקף כפופים.

והייתי רוצה להאמין כי “רוקע הארץ על המים” היה הנס שיש לנו על הארץ הזאת שלנו, שבין מי הירדן ומי הים. הארץ הזו שעד לא מזמן עמדו על חופיה חיילים אחרים ומנעו מהספינות מלאות בפליטים יהודיים לעגון בה, הארץ הזו, שסערות ומבול לא נתנו ליהודי הנודד להניח עליה את כף רגלו העייפה. ומעל אותם מי תהום שאיימו להטביע אותנו אל תוכם, נרקעה לנו הארץ, כמעט כפי שנבקעה לאבותינו כאשר הארץ דחקה את המים כדי שיעברו בה. ושירת הים והארץ, היא שירתם של כל מי שהארץ הזו כבר כל כך מובנת לו מאליה עד שהוא שוכח שהיה על ריבונו של עולם, לשנות סדרי בראשית, לסדר מחדש את התוהו ובוהו, לדחוק את מי התהום ולאפשר לארץ ולאדמה שלנו להיראות ולהיבנות.

מכאן כבר התהליך נראה לי ברור כל כך. שעשה לי כל צרכי. גם אם בתקשורת ובפוליטיקה מנסים לספר שאין ואין ואין: מי שאינו רואה את ה”ש” ועד כמה מלאו אסמינו ויקבינו, גם כאשר מחיר הדירות מפקיע לשמיים, שיחזור לברכה החמישית ויתעכב עליה שוב ויאמר אותה בכוונה מלאה. והמכין מצעדי גבר ואישה – כי בלי הכוונתו ילכו לאיבוד צעדינו, ונתבלבל ונאבד את הדרך שדורות שלמים יכלו רק לחלום לצעוד בה. הצעדים בשבילים שרק לפני שבעים שנה עוד נראו כחלום, שרק בדורות האחרונים אנו זוכים לצעוד אותם בעיניים פקוחות , ללא כבלים, זקופי קומה- שביל ישראל של עם שחלם.

ריבונו של עולם, בימים אלו של חודש אייר, כשהרחובות והאנשים, בתי הקברות, ולהבדיל, בתי הכנסיות שלנו נצבעים בכחול ולבן ובמדי הזית שלנו, שחכמים כבר קראו להם “בגדי מלכות”, בימים אלו ריבונו של עולם , אנא, אזור ישראל בגבורה , ועטור אותנו בתפארה. אותה גבורה ותפארה שראינו במו עינינו, החל מלוחמי הבריגדות שלנו ועד כל חייל שלחם בקיץ האחרון. ברכת הגבורה והתפארה, אותן מידות על פיהם אנו סופרים את העומר, לפי תורת הסוד, ועד תורת הנגלה, של העוז והענווה של הדר גולדין וחבריו שלמדנו להכיר לפני פחות משנה. אזור אותנו בגבורה- גבורה של אלו שאינם אפילו יודעים עד כמה פאר וקדושה יש במעשיהם , ושאנחנו חייבים לגבורתם את חיינו.

השבוע כשעם שלם, מרכין ראש, מוחה דמעות, מתגעגע, מחפש את הילדים שעד לא מזמן היו כאן כאחד האדם, ממשיך להתפלל על פצועיו, בשבוע בו החרדות, הכאב, ואולי אף הדאגה והייאוש עלולים לכרסם בנו ולהשתלט עלינו, השבוע ובכל שאר הימים, ריבונו של עולם, “תן ליעף כוח”. תן כוח לאלו שכבר שבוע שלם מסתגרים בביתם עם התמונות והזכרונות והכאב המאיים לאכול אותם מבפנים, תן, ריבונו של עולם, ליעף כוח, כדי שבבקרים הבאים כשאיילת השחר תבקיע, והשכוי יבשר על ההבדל בין היום והלילה, ושמש קיץ ישראלית תעמוד ברקיע ותשפוך עלינו את מלוא חומה נוכל לשיר “עורי עורי שיר דברי, כבוד ה’ עלייך נגלה” .