כאשר ועדת החינוך וכוח העבודה של הבית פרסמה את הדו"ח שלה על אנטישמיות בקמפוס בחודש שעבר, למדתי על כך מהתראה חדשותית בטלפון שלי. זה הפתיע אותי. המכללה שבה אני מלמדת לימודי יהדות – שרה לורנס, בית ספר קטן לאמנויות ליברליות בברונקסוויל, ניו יורק – נקראת בדו"ח כאחד מחמישה בתי ספר שהוועדה חקרה בשל כישלונות בטיפול באנטישמיות. עם זאת, מעולם לא נתקלתי במישהו שהיה מעורב בחקירה הזו.
אני מלמד סטודנטים יהודים ולא-יהודים – צעירים מבריקים וסקרנים הלהוטים ללמוד על ההיסטוריה היהודית, המחשבה היהודית והזהות היהודית. עבדתי עם קבוצות סטודנטים יהודיות. אני, מקצועית ואישית, מישהו שכל חיי העבודה שלו מכוונים סביב החיים היהודיים בקמפוס הזה.
אם החקירה הזו הייתה יסודית כמו שהקונגרס היה רוצה שנאמין, כנראה שהייתי צריך לשמוע עליה בשלב מסוים לפני שחרורו – או אפילו, אולי, להישאל כמה שאלות במסגרתה.
השקט הזה אינו מקרי. זה הלב של כל מה שלא בסדר בדו"ח הזה, שמתעקש שסטודנטים יהודים בקמפוסים כמו שלי חיים במצור. החשבון של הוועדה על המוסד שלי נאסף ללא התייעצות, למיטב ידיעתי, עם חברי הסגל המתאימים ביותר לדבר על החיים היהודיים בקמפוס או על מגוון הסטודנטים היהודים שחוויותיהם סותרות ישירות את מסקנות הדו"ח. מה שהורכב במקום זה נראה כקובץ של אירועים שנאספו, שנבחרו כדי לתמוך במסקנה שנקבעה מראש.
שיהיה ברור, אנטישמיות בקמפוס היא בעיה רצינית. היא לובשת צורות גסות ועדינות כאחד – עימותים מזדמנים של זהות יהודית עם ישראל, השמצות מזדמנות ולחץ חברתי על סטודנטים יהודים לוותר על קשרים או נאמנויות עם קבוצות יהודיות הנראות כידידותיות לישראל. הסטודנטים שלי הגיעו אליי עם הנושאים האלה, שמטרידים מאוד, ובאילו קמפוסים עדיין לא הגיעו עם אסטרטגיות יעילות ברורות ללחימה.
אבל מה שוועדת החינוך וכוח העבודה הפיקה הוא לא דין וחשבון רציני של אנטישמיות. זהו מסמך פוליטי לבוש בשפה של אכיפת זכויות האזרח. זו עוד עדות לכך שכאשר מדובר במאמצים של הממשלה הפדרלית נגד אנטישמיות, מדברים על יהודים, לא מדברים עליהם.
התעלמו מהמגוון היהודי
בשרה לורנס אני מלמדת תלמידים יהודים שהם ציונים נלהבים. אני גם מלמד סטודנטים יהודים שהם חברים בקול יהודי לשלום, משתתפים בהתארגנות פרו-פלסטינית, ויש להם יחסים מסובכים ומתפתחים לישראל שעוצבו על ידי ההיסטוריה המשפחתית, המסורת הדתית וההיגיון המוסרי שלהם.
אני מלמד סטודנטים שגדלו בקהילות אורתודוקסיות, סטודנטים שגדלו לגמרי חילונים, סטודנטים שעבורם היהדות היא נוהג דתי יומיומי וסטודנטים שעבורם היא בעיקר זהות אבות המופעלת ממפגשים עם קנאות. אני מלמד סטודנטים ישראלים שהגיעו לשרה לורנס במיוחד בגלל שההשכלה הגבוהה האמריקאית הציעה להם סביבה אינטלקטואלית פתוחה שהם מעריכים.
מה שנראה שהסטודנטים הללו מסכימים עליו – למרות ההבדלים הפוליטיים הרבים ביניהם – הוא שהם אינם מכירים בתמונת חיי הקמפוס שמציירת ועדה זו.
באופן כללי הם אינם חווים את זהותם היהודית כמשהו הדורש הגנה מתמדת מחבריהם לכיתה. מה שרבים מהם כן חווים, ומה שהם אמרו לי בבירור, הוא אי נוחות עמוקה מכך שזהותם מגויסת לוויכוחים פוליטיים שהם לא בחרו.
דוח הוועדה הוא גיוס כזה. זה אומר לתלמידים יהודים מה הם אמורים להרגיש. זה אומר להם מי הם אויביהם. והיא מוחקת, באופן סיטונאי, את החלק המשמעותי של קהילת הקמפוס היהודית שדעותיה על ישראל, זכויות הפלסטינים והפוליטיקה של הדיבור בקמפוס אינן תואמות את הנרטיב שהוועדה קידמה.
לא כך מגנים על סטודנטים יהודים. ככה מנצלים אותם.
בעיית IHRA
הדו"ח מותח ביקורת ספציפית על שרה לורנס על כך שלא אימצה את הגדרת ה-IHRA לאנטישמיות, במחקר מקרה על סוג זה של התעלפות. בתור חברת סגל יחידה בשרה לורנס מחויבת לחלוטין ללימודי יהדות – מה שהופך את המומחיות האקדמית שלי לרלוונטית ביותר לשאלה זו של כל אחד בקמפוס שלי – אני רוצה להיות חד משמעית. הצהרת ירושלים, אותה אימצנו במקום הגדרת IHRA, היא הכלי הטוב יותר.
הגדרת הליבה של הצהרת ירושלים לאנטישמיות – שפותחה על ידי קבוצה בינלאומית של חוקרים העוסקים בתולדות השואה, מדעי היהדות ומחקרי המזרח התיכון – מסבירה כי אנטישמיות היא אפליה, דעות קדומות, עוינות או אלימות המכוונות ליהודים כיהודים. הוא מלווה ב-15 קווים מנחים מפורטים להבנת אנטישמיות, שנכתבו מכיוון שהתחום הכיר בכך שהקשר וניואנסים אינם אופציונליים בעת זיהוי והתייחסות לשנאה.
כך מתאמנים חוקרים בדיסציפלינה שלי לחשוב, וזו הגישה שמגיעה לתלמידים שלנו.
הגדרת IHRA, לעומת זאת, נוסחה בעיקר כמכשיר לאיסוף נתונים עבור ארגוני ניטור אירופיים. קנת סטרן, המנסח הראשי של ההגדרה, אמר שוב ושוב שהיא מעולם לא נועדה להפוך לחלק מקודים משמעתיים. הוא אפילו העיד בפני הקונגרס נגד חקיקה שתעגן את ההגדרה של IHRA כמדיניות הניתנת לאכיפה בקמפוסים. שטרן כותב שההגדרה "מעולם לא נועדה להיות מנשקת כדי לבלום את חופש הביטוי בקמפוס".
כאשר האדם שכתב את ההגדרה משמיע אזעקה לגבי אופן השימוש בה, אולי הקונגרס צריך להקשיב.
הבעיה הספציפית עם הגדרת IHRA, כפי שתיעדו בהרחבה חוקרים בתחומה, היא ששבע מתוך 11 הדוגמאות הממחישות שלה מערבות את מדינת ישראל עם שפה רחבה מספיק כדי לאפיין צורות לגיטימיות של דיבור פוליטי וחקירה אקדמית על ישראל כאנטישמית.
אני יודע מהעבודה שלי שהאפקט המצמרר של IHRA על החופש האקדמי אינו תיאורטי.
אחת הדוגמאות ההמחשה השנויות במחלוקת ביותר של ההגדרה מצהירה שאולי זה אנטישמיות להשוות בין המדיניות הישראלית לנאצים. אני מלמד בקביעות את המדען והפילוסוף הישראלי האורתודוקסי ישעיהו ליבוביץ, מחשובי ההוגים היהודיים והישראלים במאה ה-20, שהזהיר בהתמדה לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967 כי ההיגיון של שלטון צבאי על עם אחר ישחית את המוסדות הישראליים ויביא לדה-הומניזציה של הנכבשים וגם של הכובשים. הוא השתמש במונח "יהודים-נאצים" כדי לתאר את מה שחשש שישראל מסתכנת בהפיכתו.
אם שרה לורנס הייתה פועלת תחת ההגדרה של IHRA, לתלמידים שלי לא תהיה הזדמנות לדון בממצאיו של ליבוביץ'. לא משנה שהוא הוספד על ידי נשיא ישראל עזר ויצמן כאחת הדמויות הגדולות בחיי האינטלקטואלים של העם היהודי; הדאגה שלו לגבי כיוון ארצו שלו תהפוך את ללמד אותו לטאבו, ובתמורה הופכת את החינוך של תלמידיי בנוף המלא של המחשבה היהודית לפחות שלמה.
לא יכולתי ללמד אותם גם על טענתו של שר הביטחון לשעבר משה יעלון משנת 2026 שהאידיאולוגיה של עליונות יהודית השולטת כיום בממשלת ישראל דומה לתיאוריית הגזע הנאצית. או איך יאיר גולן, לשעבר סגן הרמטכ"ל של צה"ל ומנהיג מפלגת הדמוקרטים בכנסת בהווה, ערך הקבלות בין מגמות בחברה הישראלית לתהליכים שקדמו לשואה באירופה.
מדובר בפטריוטים, חיילים ומדינאים ישראלים העוסקים בדיוק בסוג של התחשבנות רצינית מבחינה מוסרית, מבוססת היסטורית, שההשכלה הגבוהה אמורה ללמד את הסטודנטים לעשות. לפי הגדרת IHRA, לתלמידים שלי לעולם לא תהיה הזדמנות ללמוד מהם – או להחליט, בעצמם, מה הם חושבים על הטיעונים האלה.
דו"ח הוועדה אינו מתחשב בעלות פוטנציאלית מסוג זה. במקום זאת, הוא ממליץ בתוקף לכל מכללה ברחבי ארצות הברית לאמץ את ההגדרה IHRA. באופן בולט, הוא אינו מצביע על אירוע אחד באף מוסד בדו"ח שלו שהגדרת ה-IHRA תזוהה כאנטישמית אך הצהרת ירושלים לא. אם הוועדה מאמינה ש-IHRA נחוצה ולא רק מועדפת אידיאולוגית, היא אמורה להיות מסוגלת להוכיח פער – מקרה אמיתי שבו הגדרות חלופיות של אנטישמיות נכשלו.
הסיכונים של חופש הביטוי המצמרר
העדר כל דוגמה כזו אינו שגגה קטנה. זה מדבר על כישלונו של הדו"ח להתמודד עם החוויה הממשית של סטודנטים בקמפוס.
בשיחה עם תלמידים שחוו אנטישמיות בקמפוס שלי – אמריקאי וישראלי כאחד – גיליתי שהם לא מודאגים אם בית הספר יאמץ את ההגדרה של IHRA.
הם לא מבקשים פחות הגנה. הם מבקשים את הסוג הנכון. מה שחלק מהם אמרו לי – ואני לוקח את זה ברצינות – הוא שזה יהיה להם מצמרר אם נאום פוליטי ודיון בכיתה על ישראל ופלסטין יהפכו לפתע אפילו יותר מסוכנים.
לא קשה לראות את האג'נדה הרחבה יותר מאחורי הדו"ח הזה. אנטישמיות בקמפוס היא בעיה אמיתית שמאז מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 טופלה על ידי הימין האמריקני כחלק ממאמץ מתמשך לעשות דה-לגיטימציה לאוניברסיטאות.
סטודנטים יהודים הם לא אזור הבחירה שהקמפיין הזה נועד לשרת. הם נהפכו לכלי מאבק אידיאולוגי רחב יותר נגד הערכים הליברליים שמרוויחים רכישה כאשר אנשים מתחנכים בסביבות שמתגמלות מחשבה עצמאית.
עיסוק אינטלקטואלי כנה עם הניסיון היהודי פירושו לימוד ההיסטוריה של הרדיפות וההישרדות; הפילוסופיה של זהות ושייכות; האתיקה של הזיכרון; והמורכבות של הפזורה והזהות הלאומית. אלו אינם נושאים בטוחים או נוחים. הם דורשים בדיוק את סוג הסביבה האינטלקטואלית הפתוחה, השנויה במחלוקת, לפעמים כואבת, שוועדת הבית מתיימרת להגן עליה תוך שהיא פועלת למעשה לערער.
שרה לורנס היא לא מוסד מושלם. אין מכללה או אוניברסיטה. אבל זה אחד שבו החיים היהודיים גלויים, מוערכים ומגוונים באמת. התלמידים היהודים שלי לומדים על ידי ויכוחים זה עם זה, מאתגרים זה את זה ומעורבים מעבר לקווים של אי הסכמה פוליטית. האמת על החיים היהודיים היא כמעט תמיד מסובכת יותר ממה שאנשים בעלי מטרות פוליטיות ברורות היו רוצים להאמין. המורכבות הזו אינה בעיה שיש לנהל או חולשה שיש לנצל. זה ממש במרכז מה שחינוך לאמנויות ליברלי אמור לעסוק בו.
זהו רגע של אי ודאות גדולה. הנה מה שאתה יכול לעשות בנידון.
אנו מקווים שהערכת את המאמר הזה. לפני שאתה הולך, ברצוננו לבקש ממך בבקשה לתמוך ב קָדִימָההחדשות היהודיות העצמאיות של. כל התרומות עדיין מותאמות על ידי קָדִימָה לוח – עד 100,000 דולר עד 24 באפריל.
זהו רגע של חוסר ודאות גדול עבור התקשורת החדשותית, עבור העם היהודי ועבור הדמוקרטיה הקדושה שלנו. זו תקופה של בלבול וירידה באמון במוסדות הציבור. עידן שבו אנו זקוקים לבני אדם שידווחו על עובדות, יערכו חקירות שדורשות דין וחשבון, יספרו סיפורים חשובים וישתפו שיח כנה על כל מה שמפריד בינינו.
ללא חומת תשלום או מנויים, ה קָדִימָה נתמך לחלוטין על ידי קוראים כמוך. כל דולר שאתה נותן מושקע בעתיד של קָדִימָה – ולספר את הסיפור היהודי האמריקאי במלואו והוגן.
ה קָדִימָה אינו מסתמך על מימון ממוסדות כמו ממשלות או הפדרציה היהודית המקומית שלך. ישנם אלפי קוראים כמוך שנותנים לנו $18 או $36 או $100 בכל חודש או שנה.
תמכו במשימתנו לספר את הסיפור היהודי באופן מלא והוגן.
$120
$180
360 דולר
סכום אחר
