הפרעה דו קוטבית – מחלת נפש חמורה שעלולה לגרום למצבי רוח מאניה ודיכאוניים – יכולה להפוך את החיים למאתגרים יותר.
זה גם מגיע עם סיכון גבוה יותר למות מוקדם. כעת, מחקר מעמיד לפרספקטיבה עד כמה גדול הסיכון הזה, וכיצד הוא משתווה לגורמים אחרים שיכולים לקצר חיים.
בשתי קבוצות שונות, אנשים עם הפרעה דו קוטבית היו בסיכון גבוה פי ארבעה עד שישה מאנשים ללא מצב למות בטרם עת, כך עולה מהמחקר.
לעומת זאת, אנשים שאי פעם עישנו היו בסבירות גבוהה פי שניים למות בטרם עת מאלה שמעולם לא עישנו – בין אם היו להם הפרעה דו קוטבית ובין אם לאו.
צוות מאוניברסיטת מישיגן, ביתו של אחד המחקרים ארוכי הטווח הגדולים בעולם על אנשים עם הפרעה דו קוטבית, מדווח על ממצאיהם בכתב העת מחקר פסיכיאטרי.
ההבדל הבולט בתמותה, וההבדלים בבריאות ובאורח החיים שכנראה תרמו לכך, אמורים לעורר מאמצים נוספים במניעת מקרי מוות מוקדמים, אומרים החוקרים.
הפרעה דו קוטבית נתפסה זה מכבר כגורם סיכון לתמותה, אך תמיד דרך עדשה של גורמי מוות נפוצים אחרים. רצינו להסתכל על זה בפני עצמו בהשוואה למצבים והתנהגויות אורח חיים שקשורים גם לשיעורים גבוהים יותר של מוות בטרם עת".
אנסטסיה יוקום, Ph.D., הכותבת הראשית של המחקר ומנהלת הנתונים של תוכנית המחקר בתוכנית למחקר דו-קוטבי של Heinz C. Prechter
שני מקורות נתונים גדולים מעלים ממצאים דומים
יוקום ועמיתיה, כולל מנהל תוכנית Prechter, מלווין מקיניס, MD, התחילו בבדיקת מקרי מוות וגורמים קשורים בקרב 1,128 אנשים שהתנדבו למחקר ארוך טווח של התוכנית על אנשים עם וללא הפרעה דו קוטבית.
הם מצאו שכל פרט ל-2 מתוך 56 מקרי המוות מאז החל המחקר ב-2006 היו מקבוצה של 847 אנשים במחקר שסבלו מהפרעה דו-קוטבית.
עם התאמות סטטיסטיות, הניתוח שלהם מראה שאבחנה של הפרעה דו קוטבית גרם למישהו פי שישה למות במהלך תקופה של 10 שנים מאשר אנשים שלקחו חלק באותו מחקר שלא סבלו מהפרעה דו קוטבית.
לשם השוואה, משתתפי מחקר שעישנו אי פעם או מעל גיל 60 היו בסיכון גבוה פי שניים למות באותו זמן מאשר אנשים שמעולם לא עישנו או היו מתחת לגיל 60, ללא קשר לסטטוס דו קוטבי.
לאחר מכן פנו החוקרים למקור אחר של נתונים כדי לראות אם הם יכולים למצוא את אותה השפעה.
הם ניתחו שנים של רישומי חולים אנונימיים של יותר מ-18,000 אנשים שמקבלים את הטיפול העיקרי שלהם דרך Michigan Medicine, המרכז הרפואי האקדמי של UM.
בקרב קבוצה זו, אנשים עם הפרעה דו קוטבית היו בסיכון גבוה פי ארבעה למות במהלך תקופת המחקר מאשר אלה ללא תיעוד של הפרעה דו קוטבית.
הצוות חקר רשומות של יותר מ-10,700 אנשים עם הפרעה דו-קוטבית וקבוצת השוואה של קצת יותר מ-7,800 אנשים ללא הפרעה פסיכיאטרית כלשהי.
הגורם היחיד הקשור לסיכוי גבוה עוד יותר למות במהלך תקופת המחקר במאגר זה של אנשים היה לחץ דם גבוה.
אלה שלקו ביתר לחץ דם היו בסיכון גבוה פי חמישה למות מאשר אלה עם לחץ דם תקין, לא משנה אם יש להם הפרעה דו קוטבית או לא.
לעומת זאת, למעשנים היה סבירות גבוהה פי שניים למות מאשר לא מעשנים במדגם זה, ואלו מעל גיל 60 היו בסיכון גבוה פי שלושה למות, שניהם ללא קשר למצב דו קוטבי.
"להפתעתנו הגדולה, בשתי הדגימות מצאנו כי הפרעה דו-קוטבית מהווה הרבה יותר סיכון למוות בטרם עת מאשר עישון", אמר מקיניס, פרופסור לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה של UM.
הוא מקווה שהממצאים ידרבן לפעולה נוספת בקהילות הרפואיות ובריאות הציבור כדי לטפל בגורמים הרבים התורמים לסיכון גבוה במיוחד למוות אצל אנשים עם הפרעה דו קוטבית.
"במהלך השנים היו כל מיני תוכניות שיושמו למניעת עישון ולמודעות למחלות לב וכלי דם, אבל אף פעם לא קמפיין בקנה מידה כזה לבריאות הנפש", אמר, וציין שכ-4% מהאמריקאים חיים עם הפרעה דו-קוטבית. כ-11.5% מהאמריקאים מעשנים.
הבדלים נוספים בין הקבוצות
יוקום ומקיניס מציינים שאנשים עם הפרעה דו-קוטבית בשתי הקבוצות היו בסבירות גבוהה הרבה יותר מאשר אנשים ללא הפרעה דו-קוטבית לעישנו אי פעם, בהתאם למחקרים קודמים.
כמעט מחצית (47%) מהמטופלים ב-UM עם הפרעה דו-קוטבית היו בעלי היסטוריה של עישון, וכך גם 31% מהמשתתפים בפרכטר עם הפרעה דו-קוטבית.
לשם השוואה, העישון בקרב אלה ללא הפרעה דו קוטבית עמד על 29% מהמטופלים ב-UM ו-8% מהמשתתפים בפרכטר.
אנשים עם הפרעה דו-קוטבית בשתי הקבוצות היו גם בסבירות גבוהה יותר להיות נשים, ומין נקבה היה קשור בסיכון מעט נמוך יותר למוות מוקדם.
בקבוצת פרכטר, אנשים עם הפרעה דו-קוטבית היו בסבירות גבוהה הרבה יותר לסבול מאסטמה, סוכרת, לחץ דם גבוה, מיגרנות, פיברומיאלגיה ומצבי בלוטת התריס מאשר אלו שלא אובחנו עם הפרעה דו-קוטבית.
במסגרת קבוצת משתתפים במחקר פרכטר הסובלים מהפרעה דו קוטבית, היותם מעשנים וציון גבוה יותר לאורך זמן בסקר סטנדרטי של תסמיני דיכאון היו קשורים שניהם עם סיכון מוכפל למוות, בהשוואה למשתתפים עם הפרעה דו קוטבית אך לא עישנו או ציון נמוך יותר לאורך זמן על דירוגי דיכאון.
מעניין לציין שהחוקרים לא מצאו קשר בין הסיכון למוות למספר השנים שבהן נטלו משתתפי פרכטר תרופות לתסמיני בריאות הנפש.
כמו כן, לא היה קשר עם ציונים עבור חרדה ומאניה.
רק בקרב אנשים עם הפרעה דו-קוטבית בדגימת חולי UM, לחץ דם גבוה היה קשור גם לסיכון גבוה פי חמישה למוות, בעוד שעישון היה קשור לסיכון כמעט פי שניים למוות.
מידע על ציוני דיכאון או שימוש בתרופות לאורך זמן לא היה זמין עבור קבוצה זו.
דרך קדימה
גם יוקום וגם מקיניס טוענים שהממצאים, בשילוב עם מחקרים על מצב בריאותי, התנהגויות סיכון בריאותיות וסיבות מוות ספציפיות עבור אנשים עם הפרעה דו-קוטבית, יכולים לתת מענה למאמצים לשפר את הבריאות ואיכות החיים של אנשים עם המצב.
מחקרים קודמים הראו שאנשים עם הפרעה דו קוטבית נוטים יותר לסבול מתסמונת מטבולית, מה שמציב אותם בסיכון גבוה יותר לסוכרת ולמצבים קרדיווסקולריים בגלל שילוב של גורמים הקשורים לגודל המותניים, כולסטרול, סוכר בדם ולחץ דם.
תרופות להפרעה דו קוטבית יכולות לתרום לכך.
חשוב גם: ההשפעות המשניות של הסימפטומים של הפרעה דו-קוטבית.
חוסר פעילות, תזונה לקויה, שימוש מופרז בסמים/אלכוהול ושיעורי השכלה נמוכים יותר ושיעורי תעסוקה גם מגבירים את הסיכון הבריאותי הכללי, בעוד שכיסוי ביטוחי הבריאות והגישה לטיפול עשויים להיות פחות עקביים.
חינוך יותר בני נוער ומבוגרים כיצד להתמודד עם מתח, מצוקה ותנודות במצב הרוח, וכיצד לזהות ולקבל עזרה לתסמיני דיכאון, יכול להיות חלק מהגברת ההתערבות המוקדמת, אומרים החוקרים.
הפרעה דו קוטבית מתחילה לעתים קרובות להראות את עצמה כדיכאון, וכרגע אין דרכים טובות לחזות אילו אנשים ימשיכו לפתח הפרעה דו קוטבית, אם כי ידוע שהיסטוריה משפחתית של המצב מגבירה את הסיכון.
מחקר גנטי בתכנית פרכטר ובמקומות אחרים בוחן את הגורמים התורמים הללו.
"הפרעה דו קוטבית לעולם לא תופיע בתעודת המוות כגורם המוות העיקרי, אבל היא יכולה להיות תורמת מיידית או משנית למוות, כולל בהתאבדויות", אמר יוקום, שמציין שמחקרי חתך מצאו שבממוצע אנשים עם הפרעה דו קוטבית מתים 8 עד 10 שנים מוקדם יותר מאנשים אחרים בגילם.
באופן דומה, אומר מקיניס, עישון מופיע רק לעתים רחוקות בתעודות פטירה, אך מובן היטב כגורם סיכון עיקרי המוביל לסרטן ולמצבי חירום קרדיווסקולריים שאכן מופיעים כגורמים למוות.
זו הסיבה שהוא קיבל כל כך הרבה תשומת לב מסוכנויות וארגונים המנהלים קמפיינים לבריאות הציבור.
"אנחנו צריכים לדעת יותר על למה לאנשים עם דו קוטביים יש יותר מחלות והתנהגויות בריאותיות שמסכנות את חייהם ואת תוחלת החיים שלהם ועושים יותר כחברה כדי לעזור להם לחיות יותר בריא ויש להם גישה עקבית לטיפול", אמר.
תכנית פרכטר עדיין מקבלת אנשים עם הפרעה דו קוטבית, ואלה ללא, למחקר האורך שלה.
בנוסף ליוקום ומקיניס, מחברות המחקר הן אמילי פרידמן ופיזונג האן מבית הספר לבריאות הציבור של UM והולי ס. ברטרם מהפסיכיאטריה.
המחקר מומן על ידי הקרן למחקר דו קוטבי Heinz C. Prechter במרכז לדיכאון משפחתי של אוניברסיטת מישיגן אייזנברג וקרן ריצ'רד טאם, כמו גם המכון הלאומי לבריאות הנפש והמרכז הלאומי לקידום מדעי התרגום, שניהם חלק מהמחקר המכונים הלאומיים לבריאות (MH100404, MH106434, TR002240)
החוקרים השתמשו בכלי Michigan Medicine DataDirect כדי לחקור נתוני חולים אנונימיים.
