(צילום: Dina97, Cc-by-sa-3.0)

ביום ראשון – התבשרנו באמצעי התקשורת על הכוונה לשנות את שיטת המיסוי בקיבוצים כך שהתוצאה הישירה תהיה – פגיעה רצינית בקופה המשותפת לכלל החברים. ה’קופה המשותפת’ היא בלון חמצן המאפשר את קיומם הסדיר של שירותי הקהילה והערבות ההדדית ופגיעה בו היא סכנה ממשית להמשך פעילותם של קיבוצים רבים, כל אחד בתורו, דווקא עכשיו בתקופה בה משגשגת התנועה הקיבוצית ופורחת לאחר תקופה ארוכה של יובש.

האם נוכל לסמוך על המדינה שהפערים החברתיים בה רק הולכים ומעמיקים וכובשים בכל יום שיאים חדשים, שהיא זו שתמלא את החלל? האם נוכל לסמוך על מוסדות המדינה המתהדרת בהקמת עוד ועוד עמותות פרטיות לנזקקים, שהיא זו שתדאג לרווחתם של חברי הקיבוצים? בפוליטיקה הישראלית העכשווית, העלאת זכויות היסטוריות כגון: “106 שנות ציונות”, “אנחנו מגש הכסף”, או טיעונים ערכיים ואידיאולוגיים בדבר סגולותיה של “החברה השיתופית המתחדשת תוך שמירה על ערבות הדדית”, הם לא יותר מאשר לוח מטרה משעשע לחיצי הציניות של נציגי השלטון.

ואם בעניין פטרונות עסקינן (ראה לעיל), ל’התיישבות העובדת’ דרושה באופן דחוף מפלגה רצינית אחת אשר תגן על שולחיה. הגיע הזמן להסיר את הכפפות, לאפסן את הנימוסים, לרדת מאולימפוס הרעיונות הנשגבים היישר אל השטח ולהפנים שחוקי המשחק השתנו. רק בעזרת כוח ולחץ במקומות הנכונים, נשמור על זכויותינו כמגזר, בדיוק כמו: החרדים, הערבים והמתיישבים מעבר לקו הירוק. מפלגת ימין?/ שמאל?/ דתית?/ חילונית? ממש לא חשוב, אצל כולן פועלת השבשבת על פי אותו העיקרון… העיקר שהמפלגה שתייצג את הקיבוצים והמושבים, תשב במקום בו מתקבלות ההחלטות ותעשה את העבודה.

נשמח למפלגה פעילה ומשפיעה שתאמץ אותנו אל חיקה, ואם לא, ניאלץ להקים לנו מפלגה משלנו. עם פוליטיקאים התנהג כפוליטיקאי, ואם לא עכשיו, אימתי? יהי רצון שבבחירות הקרובות עוד תישמע הקריאה: “הקיבוצניקים נוהרים לקלפיות”.