היום אני מבקש לשנות מעט ממנהגי ולשתף אתכם בדברים אותם אמרתי בפתיחת השנה בביה”ס.

הלכתי בשביל, יום חם, פגשתי איש, בידו האחת אזמל, בשנייה פטיש, הזיעה ניגרת והוא מכה באבן. “מה אתה עושה?” שאלתי, והוא ענה – “אתה לא רואה? – אני מכה באבן”. המשכתי בדרכי וקולות הפטיש והסיתות קדמו אדם נוסף בדרכי. “מה אתה עושה?” שאלתי גם אותו, והוא ענה “אני מסתת אבנים”, ואכן לידו התגבהה והלכה ערימת אבנים מסותתות. המשכתי לצעוד, חום היום גבר, הזיעה ניגרה והחתימה חולצתי, והנה סתת אבן נוסף עומל בצד הדרך. אותו כבר לא שאלתי יותר. בחזרתי בצהרי היום המאוחרות, הסתת הראשון כבר נעלם זה מזמן עם כליו. השני ישב לנוח לצד ערימת האבנים. והשלישי עדיין עבד במלא המרץ והכח כאילו היום זה רק התחיל. השתוממתי לעצמי ופניתי אליו בשאלה: “סליחה שאני מפריע, אבל מה אתה עושה?” – “אני מסתת אבנים עבור בית המקדש”. למרות שכל הסתתים עשו בדיוק את אותה הפעולה, בכל זאת ישנו הבדל גדול ביניהם. הסיבה להבדל נעוצה בכך, שכאשר לאדם ישנה משמעות לעבודתו, משמעות לחייו, הוא מסוגל לשאת גם את הקשיים שבדרך. לעומת זאת, אדם שעובד ללא משמעות, מהר מאוד מתעייף, נחלש ומרים ידיים.

אחד הספרים המדהימים האנושיים והמרגשים ביותר על התמודדות עם קשיים נוראים מנשוא של שרידה בשואה במחנה אושוויץ מתוארות בספר “האדם מחפש משמעות” של ויקטור פרנקל. שם, בתוך תהומות הרשע האנושי והסבל שלא יתואר, פרנקל מגבש את ההכרה כי הגורם המכריע ביכולתו של האדם לשרוד, להתמודד ולנצח, הנה מציאה של משמעות ופשר לחייו. הוא מצטט מתוך משנתו של ניטשה: “מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך”.

שמעתי שיחה של ד”ר שמעון אזולאי והוא חידד בדבריו טעות גדולה ונפוצה, אותה הורים ומורים רבים עושים. אנחנו רוצים שהילדים יהיו מאושרים. זו כמובן נטייה טבעית, וחברת השפע המערבית וכלי התקשורתי מפמפמים אותה ללא הרף, אך זו טעות חינוכית. ילד שמטרת חייו היא להיות מאושר, במשבר הראשון, כשכבר לא “כיף” לו, ירים ידיים ויוותר. ההישגים שלו לאורך הזמן יהיו נמוכים ולאורך החיים לא יגיע רחוק. השאיפה העמוקה של האדם, ולכך אנחנו צריכים לחנך, היא לחיים של משמעות. על האדם לברר לעצמו את עצמו, את משמעות חייו, את העקבות אותם רוצה להשאיר אחריו בעולם. ואם אכן תהיה משמעות לחייו ומעשיו, הוא ידע להתמודד גם עם קשיים שבדרך. וכמובן יזכה לרגעים של סיפוק ואושר עמוק, אך זו תהיה תוצאה של בחירותיו לא המטרה.

במדרש רבה מופיע: אמר ר’ סימון: “אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע, שמכֶּה אותו ואומר לו ‘גְּדַל!'” העשבים אלו הילדים שלנו, כשהם קטנים כולם נראים אותו דבר. אולם עם חלוף הזמן מתברר שהאחד הפך אילן חסון מניב פרי והאחר נותר עשב (או חלילה עשב שוטה). בחירות האדם הם אלו שקבעו את התפתחותו לאורך זמן. ויש לתת את הדעת למילים “מכה אותו ואומר לו”, ה”אומר” מבטא מילות חיזוק ועידוד, חיבוק ותמיכה, אולם יש גם “מכה”, מזלו של האדם גם מאתגר אותו ע”י קשיים וכישלונות ומתוך ההתמודדות איתם הוא צומח וגדל.

בשנה שעברה נפגשתי עם תלמיד במסדרון לאחר שנכשל במבחן בגרות. הוא היה מאוד מופתע ומאוכזב מעצמו. כישלון הייתה עבורו חוויה חדשה. עודדתי אותו שייגש למועד ב’. הוא אכן עבד קשה ניגש והצליח מאוד. נפגשתי איתו שוב היום ואמרתי לו שאם הוא היה מצליח במבחן הראשון הוא לא באמת היה גדל, דווקא הכשלון, ההתמודדות עם הקושי, וההצלחה שבסוף הם שהגדילו אותו. הם שהעניקו לו חוויה של התמודדות שתשרת אותו בהתמודדויות עתידיות בחייו. חיים המונעים ממשמעות ולא מחיפוש אושר ונחת.

אסיים במשפט שאמר תלמיד יקר שלי שזכיתי ללמוד ממנו הרבה, הדר גולדין ז”ל. הוא אמר “בחיים אתה יכול לבחור להתעסק בעצמך – או לעשות דברים גדולים”. ומי שעושה דברים גדולים הופך להיות גדול.

שנזכה לגדל את הבנים לחיים של משמעות לסתת את האבנים לאבני מקדש.