הסכסוך על ממדאני הוא תזכורת: אנחנו עדיין לא יכולים להסכים על הגבול בין אנטי-ציונות לאנטישמיות

עם עליית האנטישמיות בעוד היחסים בין ישראל לפלסטינים נותרו בשפל היסטורי, שאלה אחת שממשיכה להטריד את השיח הציבורי היא האם אנטי-ציונות היא סוג של אנטישמיות.

ההימור בקהילה היהודית גדל לאחרונה, עם הוצאת מכתב חתום על ידי יותר מ-1,000 רבנים וחזנים אמריקאים המתנגדים לראש העיר ניו יורק, זוהראן ממדאני, בשל התנגדותו לציונות. המכתב טוען כי האנטי-ציונות "מעודדת/ים ומחריפה/ים את העוינות כלפי היהדות והיהודים".

למה ההבחנה חשובה?

אם תופסים את האנטישמיות כאנטישמיות, אז אלו המפגינים או מנסחים התנגדות עמוקה לאידיאולוגיה השלטת של מדינת ישראל עלולים למצוא את עצמם בקצה המקבל של התנגדות ציבורית – ביקורת חריפה וחרפה.

ויכוח עולמי עם שורשים עמוקים

אנשים בקנדה ובארצות הברית איבדו הצעות תעסוקה ועבודות בגלל שהם נראים אנטי-ציוניים.

אולם הדיון הזה אינו חדש. בשנת 2022, ג'ונתן גרינבלט, ראש הליגה נגד השמצה, הצהיר כי "אנטי-ציונות היא אנטישמיות" וכי אנטי-ציונות היא "אידיאולוגיה ששורשה בזעם". שנה לאחר מכן, בית הנבחרים האמריקני העביר החלטה שקבעה כי "אנטי ציונות היא אנטישמיות".

בשנת 2017, נשיא צרפת עמנואל מקרון כינה את האנטי-ציונות "צורה שהומצאה מחדש של אנטישמיות". ואולי הכי חשוב, על רקע זה היא ההגדרה של אנטישמיות שאומצה על ידי מדינות רבות, כולל ארה"ב וקנדה, שמקרבת את שני המושגים זה לזה, אם לא משווה אותם באופן מוחלט.

באופן ספציפי, הברית הבינלאומית לזיכרון השואה מגדירה אנטישמיות, בין היתר, כ"שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית (למשל, בטענה שקיומה של מדינת ישראל הוא מאמץ גזעני).

מה הנתונים מגלים על הציונות

אבל האם אנטי-ציונות היא באמת אנטישמיות?

כדי לקבוע אם אנטי-ציונות היא אנטישמית, ראשית עלינו לחשוב כיצד אנו מגדירים ציונות. כמדען פוליטי יהודי קנדי, המחקר שלי מצא שהמושג ציונות מובן בדרכים שונות בתכלית.

בשנת 2022, סקרתי יהודים אמריקאים עם מדגם משוקלל כדי לתת מענה לנתונים דמוגרפיים שונים. גיליתי שבעוד 58% הזדהו כציונים, 70% הזדהו ככאלה כאשר הגדרתי את הציונות כ"תחושת התקשרות לישראל". כשהגדרתי את הציונות כ"אמונה במדינה יהודית ודמוקרטית", המספר עלה מעט, ל-72 אחוז.

אבל תמונה שונה מאוד עלתה כאשר הצגתי הגדרה חלופית מאוד של ציונות. אם הציונות, הצעתי, "משמעה האמונה בזכויות יהודיות על פני זכויות לא יהודיות בישראל, האם אתה ציוני?" כאן, תמיכת הנשאלים בסוג הציונות שחווים פלסטינים צנחה: רק 10 אחוז מהנשאלים אמרו שהם "בהחלט" (שלושה אחוזים) או "כנראה" (שבעה אחוזים) ציונים, לפי הגדרה זו, כאשר 69 אחוזים שלמים אמרו שהם "כנראה לא" או "בהחלט לא".

חיים שלמים של ניתוח של הציונות, ואימוץ תוויות שונות בשלבים שונים של החיים לעצמי – זיהיתי לפעמים כציוני מתקדם, ציוני ליברל, אנטי-ציוני, לא-ציוני ואף אחד מהאמור לעיל – מביא אותי למסקנה שאנטי-ציונות ואנטישמיות צריכים להיחשב כמושגים נפרדים.

זהות, לאומיות ושייכות

מי שרואים באנטי-ציונות אנטישמית פורסים טיעונים שונים.

האחת היא שהגדרה עצמית היא זכות, ושלילת זכות זו מיהודים – ולעיתים לכאורה רק מיהודים – היא מפלה ודעות קדומות. אבל בעוד שלכל אחד יש את הזכות להגדרה עצמית, לאף אחד אין את הזכות לקבוע את עצמו על ידי שלילת זכויותיהם של אחרים לעשות את אותו הדבר.

אחרת היא שבהתחשב בכך שרוב היהודים מאמצים צורה כלשהי של ציונות, הכחשת חלק מזהותם היא שנאה. אבל בניגוד לרוב הסמנים והסמלים האחרים של זהות אתנית או דתית, הציונות השפיעה היסטורית, וממשיכה להשפיע ישירות על קבוצה אתנית אחרת: דהיינו פלסטינים.

להעמיד זהות מהסוג הזה עם חוקי תזונה, הגבלות לבוש, דרכי תפילה ויחס האדם לטקסטים קדושים: אף אחד מההיבטים האלה של הזהות לא משפיע בהכרח על קבוצה אחרת. לעומת זאת, התיעוד ההיסטורי של האופן שבו הציונות השפיעה על הפלסטינים הוא עצום.

טיעון שלישי נוגע לאנטישמיות באופן כללי – שכל קבוצה אחרת זוכה להגדיר את הטרמינולוגיה סביב הדיכוי שלה, ולכן גם יהודים צריכים. אבל שוב, כשמדינה – שבהגדרה מקיימת אינטראקציה עם אחרים בגבולותיה ומחוצה לה – מוכנסת למשוואה, הוויכוח על אנטישמיות מפסיק להיות רק על יהודים.

בבסיסה, הציונות היא אידיאולוגיה פוליטית. אבן יסוד בחברה הליברלית הוא דיון פוליטי, כולל הכפפת אידיאולוגיות למבחן הלחץ של ביקורת. אידיאולוגיות אלו כוללות קפיטליזם, סוציאליזם, סוציאל-דמוקרטיה, קומוניזם, אתנו-לאומיות, קולוניאליזם מתנחלים, תיאוקרטיה, איסלמיזם, לאומיות הינדית וכן הלאה.

בזכותם של אחרים לתמוך, להתנגד, לנתח או לבקר אותה, הציונות אינה – או לפחות צריכה להיות – לא שונה.

האישי והפוליטי

אני מבין מדוע יהודים רבים חשים שפעולות או אמירות אנטי-ציוניות פוגעות בזהותם. רוב היהודים גדלו באמונה שלהיות יהודי זה להרגיש קשר עמוק למדינת ישראל.

גדלתי בשירה התקווהההמנון הלאומי של ישראל, מדי ערב במחנה הקיץ העברי במניטובה כשהנמינו את שני הדגלים התלויים על התורן: האחד דגל קנדה, השני כמובן של ישראל.

ובבתי כנסת רבים ברחבי קנדה, אופייני לשמוע את התפילה למען ישראל מוקראת, ואין זה נדיר שדגל ישראל מוצג בצורה בולטת. בבית כנסת אחד שבו נכחתי בשנה שעברה לחגיגה משפחתית, היו אפילו תיאורים של חיילי צבא ההגנה לישראל שנחרטו בחלונות הוויטראז' שמעל המקדש.

אבל כדי להרגיש מחובר לישראל – הארץ, העם, המקלט הבטוח שהיא שימשה ליהודים במשבר, במיוחד אבל לא רק לאחר השואה – לא צריך בהכרח לאמץ את האידיאולוגיה השלטת שלה.

אפשר לחפש להבין את הנזק שהציונות גרמה לפלסטינים. אפשר לנסות לשקול מסגרות חלופיות, אידיאולוגיות או מבני שלטון שיאפשרו לישראלים לשגשג יחד עם הפלסטינים.

כפי שאמר המייסד הציוני תיאודור הרצל, "אם תרצו, זה לא חלום".

מאמר זה פורסם מחדש מתוך The Conversation תחת רישיון Creative Commons. קרא את המאמר המקורי.