(JTA) – שמתי לב לראשונה שמשהו כבה ביום הראשון של השיעור. נתתי לסטודנטים שלי בקורס "סוציולוגיה של החיים היהודיים באמריקה" באוניברסיטת טולן כרטיסים ריקים, וביקשתי מהם לכתוב חמש מילים שהם מקשרים עם יהודים אמריקאים. המילה אנטישמיות לא הופיעה פעם אחת, וגם ישראל לא הופיעה.
בשבוע שעבר זה קרה שוב. כשביקשתי מהתלמידים לבחור נושאים מדו"ח Pew לשנת 2020 על יהודים אמריקאים לדיונים בקבוצות קטנות, אף אחד לא בחר באנטישמיות או בישראל.
מה היה קורה? האנטישמיות שולטת בשיחות בין מנהיגי הדיוטות, פילנתרופים ואנשי אקדמיה. אוניברסיטאות משיקות מרכזים חדשים ללימודי אנטישמיות. אולם היו כאן 20 סטודנטים ללימודי יהדות שנמנעו מהנושא. מנהל הלל אישר שראה את אותו דפוס: נוכחות נמוכה באירועים בנושאים אלו.
אז פניתי לתלמידים שלי – כמעט כולם יהודים בעצמם – וביקשתי מהם לכתוב הרהורים אנונימיים על הדפוס הזה. רציתי שהם יעזרו לי להבין מה מרגיש כמו שינוי משמעותי משנים קודמות, כאשר הנושאים הללו שלטו בדיונים בכיתה.
הנה מה שלמדתי:
התלמידים שלי מותשים. לא עייפים פיזית, אבל עייפים נפש מהמטח הבלתי פוסק של אנטישמיות שהם נתקלים בהם ברשת. "לראות אנטישמיות ואנטיציונות מתמדת פשוט עייפה אותי מזה שקל יותר להתעלם ממנו", כתב אחד מהם. "כשאני במרחבים יהודיים, אני מעדיף להתמקד בדברים החיוביים… כי זה מרגיש כאילו אנטישמיות היא קרב שאנחנו כבר מפסידים".
הם רואים אנטישמיות בכל מקום ברשתות החברתיות – באינסטגרם, בטיקטוק, אפילו במדורי תגובות שכמעט ולא קשורים לנושאים יהודיים. זה הפך להיות כל כך מנורמל שסטודנט אחד הודה שהם "אפילו לא מופתעים יותר כשאני רואה אנטישמיות מטורפת". אחר תיאר את זה כאילו מדברים עליו "בחדשות כל כך כמו גם שמדברים עליו בחיי היומיום", שפירוק זה עוד יותר בכיתה מרגיש מיותר.
אבל אולי הכי חושפני היה זה: הם רוצים שכיתת לימודי היהדות שלהם תהיה שונה. "כשאני בכיתה, אני נהנה ללמוד על נושאים חדשים ולא על נושאים שאני כבר מדבר עליהם ומתנסה בכל יום", הסביר אחד הסטודנטים. אחר ניסח זאת בצורה בוטה יותר: "אני לא רוצה שהדבר שאני מעלה כשמדברים על יהדות יהיה אנטישמיות במסגרת כיתתית, שבה זה משהו שאנחנו מתמודדים איתו כל הזמן מחוצה לה".
שיחת ישראל הפכה עמוסה עוד יותר. תלמידים תיארו שהם משותקים מהפחד "לומר את הדבר הלא נכון בטעות". הנושא הפך להיות כל כך שנוי במחלוקת שזה "תקופת זמן מאוד רגישה בגלל ה-7 באוקטובר", מה שגורם לאנשים להסס לדבר אפילו במרחבים יהודיים. סטודנט אחד ציין כי הדיון בישראל הפך ל"נקודת מחלוקת גם בתוך הקהילה היהודית", ויצר קרעים עם בני משפחה וחברים.
הלחץ לקבל מידע מושלם מכביד עליהם מאוד. "אני לא מרגיש כל כך משכיל על זה, וברוב ההקשרים, אני לא רוצה להעלות את זה כי אני לא רוצה להגיד את הדבר הלא נכון במקרה", התוודה אחד הסטודנטים. הם מרגישים לכודים בין הציפייה לקבל דעות סמכותיות כיהודים לבין חוסר הוודאות הכנה שלהם בנושאים מורכבים. אחר תיאר ש'קשה להתעמק' בנושאים כאשר לא בטוחים אם הם מעבירים מידע מדויק. נטל הייצוג הזה – הציפייה הבלתי נאמרת שכל סטודנט יהודי חייב להיות מגן רהוט של עמו – הפך לעוד כוח משתיק.
אני לא לוקח את השתיקה הזאת כאדישות, אלא על שימור עצמי. התלמידים שלי מודעים היטב לכך שאפילו בקרב חברים קרובים, עשויה להיות אנטישמיות נסתרת. הם למדו לבצע הערכות סיכונים מתמדות לגבי מתי והיכן בטוח להביע את דעותיהם. כפי שציינו, אנשים עוסקים באופן אינטנסיבי בנושאים אלו או ש"אין להם עניין מועט או לא לדבר על זה… ואינם מרגישים בנוח לחלוק את דעתם."
מה שהדהים אותי יותר מכל היה הרצון שלהם להחזיר את הזהות היהודית מלהיות מוגדר בעיקר על ידי שנאה נגד יהודים. צעירים יהודים אלה רוצים לחקור את המורשת, התרבות והמסורות שלהם מבלי שכל שיחה תחזור אל מי שמתעב אותם. הם לא בהכחשה – הם יודעים שקיימת אנטישמיות. פשוט נמאס להם שזה תופס כל כך הרבה מקום בחייהם היהודיים.
שינוי הדורות הזה חשוב. בעוד שמוסדות יהודיים מזרים משאבים למאבק באנטישמיות ולהגנת ישראל – עבודה מכרעת, שיהיה ברור – הצעירים שלנו מאותתים שהם צריכים עוד משהו. הם זקוקים למרחבים שבהם להיות יהודי זה לא שם נרדף להילחם. הם זקוקים להזדמנויות לעסוק בחיים, בלמידה ובתרבות היהודית בתנאים שלה.
ההתגלות שלי בכיתה לימדה אותי את זה: אם אנחנו רוצים לעסוק בדור הבא, אנחנו צריכים לאזן בין ערנות הכרחית לבין חקר משמח של מה שהופך את החיים היהודיים למשמעותיים. התלמידים שלנו לא נוטשים את המאבק – הם מבקשים את ההזדמנות לזכור על מה אנחנו נלחמים.
הדעות והדעות המובעות במאמר זה הן של המחבר ואינן משקפות בהכרח את דעותיה של JTA או חברת האם שלה, 70 Faces Media.
