זה מאוד לא נוח לציין שהאופן שבו ממשלת ישראל מנהלת את המלחמה נגד חמאס בעזה הופך את יהודי אמריקה לפחות בטוחים.
אני כבר שומע את ההאשמות: שאני עושה רציונליזציה של האנטישמיות. שאני מערער את ההקרבה והגבורה של חיילים ישראלים בחזית. שאני דואג לביטחון היחסי שלי כאן כשישראלים ופלסטינים מתמודדים שם עם איומים הרבה יותר גדולים. שאני מתעלם מההפרות העצומות והטראומטיות של ה-7 באוקטובר.
אבל אני מעלה את הנקודה מסיבה כלשהי. תקופה זו של האנטישמיות הגואה שונה מכל תקופה אחרת שראיתי בחיי. ולמרות שהסלמה בזמן המלחמה בתקריות אנטישמיות בארה"ב הפחידה יהודים רבים, אחד הדברים שהפכו את הרגע הזה לכל כך מיוחד נותן לנו סיבה לתקווה.
מכיוון שפעולות אנטי-יהודיות רבות במהלך ששת החודשים האחרונים היו תגובה לפעולות הצבאיות של ישראל בעזה, ייתכן שהנזק אינו קבוע. זה אפילו יכול להיות בר תיקון.
"היינו אומרים שישראל היא הפתרון לאנטישמיות", אמר לי חוקר השואה מיכאל ברנבאום. "זה יכול 'לכבות את שריפות האנטישמיות'. ועכשיו אנחנו רואים שזה יכול להדליק את הלהבות".
ברנבאום, שעזר לפקח על הקמת המוזיאון להנצחת השואה של ארצות הברית החל ב-1988, הדגיש כי האנטישמיות נמצאת במגמת עלייה לפני ה-7 באוקטובר – בעיקר נבעה מהימין הפוליטי. שינוי במדיניות של ישראל לא ימחק את השנאה ששרפה במשך מאות שנים.
אבל המלחמה "מחמירה את מה שיש", אמר.
המשמעות היא משהו חדש יחסית בהיסטוריה היהודית. אנחנו לא רק קורבנות חסרי אונים, כמו בעבר. אנחנו גם עבריינים. מה שאנחנו עושים משפיע על מה שעושים לנו.
זה לא אומר שפעולות יהודיות אי פעם מצדיקות אנטישמיות – רק כדי להכיר בכך שהם יכולים להשפיע עליה.
מה שאומר שבמידה רבה יותר מאי פעם, אנחנו יכולים להילחם באנטישמיות על ידי האופן שבו אנחנו בוחרים להילחם בעזה.
ישראל לא בחרה לצאת למלחמה ב-7 באוקטובר. חמאס כן, עם המתקפה הברברית שלו על דרום ישראל, הרג כ-1,200 בני אדם ולקח 280 בני ערובה. חמאס חולק גם אחריות על משך המלחמה: הקבוצה נִדחֶה הניסיון האחרון להסכם הפסקת אש, וסירב להיכנע או להחזיר את יותר מ-100 בני הערובה שעדיין נמצאים בעזה – שתי הדרכים המהירות והבטוחות ביותר לסיים את הלחימה.
אבל כל עוד הקרב נמשך, הבחירות של ישראל לגבי איך לנהל אותו חשובות לביטחון היהודי בכל מקום – לא רק בישראל.
מתקפת התגמול של ישראל נגד חמאס בעזה טענה עד היום יותר מההערכה 30,000 חיים פלסטינים. תמונות המוות, ההרס, הטרור והמאבק מתפרסמות מדי שעה ברשתות החברתיות. הם, ללא ספק, מחרידים.
באחרונה שלו ניו יורק טיימס טור, ניקולס קריסטוף ציטט ממיילים מתלוננים של מועמד לדוקטורט בעזה שפירט את מותה האיטי של אחותו במצור; כמעט מותו של אחד מבניו, נפצע מפצצה ישראלית; ואיך התינוק בן החודשיים של בן דודו גווע ברעב מחוסר חלב אם.
מעטים מהפרטים הללו – המציירים דיוקן של מעצמה צבאית עם גישה אכזרית לנפגעים אזרחים – מתארים את הדרכים הקודרות שבהן יהודים אמריקאים בולטים ממסגרים את העלייה באנטישמיות המקומית.
"תחושת הביטחון השטחית שיהודים רבים חשים על בסיס יומיומי בעולם העכשווי מתגלה כדקה מנייר", כותב נח פלדמן בכתבה חדשה. זְמַן סיפור כיסוי, "האנטישמיות החדשה."
"תמיכה נלהבת בעניין הפלסטיני עברה גרורות לשנאת יהודים", מוסיף פרנקלין פור. האטלנטיסיפור השער האחרון של "תור הזהב של יהדות אמריקה מסתיים."
"ידעתי שהאנטישמיות פיתתה אנשים משכילים בתקופות אחרות", אמר בארי וייס ב-25 בפברואר.מצב יהדות העולם" נאום ברחוב 92 Y של מנהטן, פורסם מאוחר יותר ב העיתונות החופשית. "אבל לא ציפיתי שגל של אנטישמיות יתחולל אצלם אצלנו".
כל אחד מההוגים הללו – שדבריהם משקפים את החששות של חלקים נרחבים של יהדות ארה"ב – הודה שביקורת לגיטימית על ישראל מקובלת. אבל אף אחד מהם לא הטיל ספק בגלוי האם ישראל יכולה להוריד את החום על יהודים ברחבי העולם על ידי שינוי התנהגותה שלה.
יצחק שאול, במאמר חובה שכותרתו "התיק הציוני להפסקת אש," טוען כי הדרך שבה ישראל ניהלה את המלחמה "הפכה את הישראלים והיהודים לפחות בטוחים, על ידי ערעור היציבות באזור וחציית קו מה רוב העולם רואה כתגובה מידתית או סבירה.
"זה לא הרתיע אלימות", כתב שאול, "אבל משך את שכניו ליותר".
איך להילחם באנטישמיות, באמת
כל זה לא פוטר את חמאס, תומכיו באיראן או אויבים אחרים של ישראל מאשמה. וזה לא פוטר את מי שמנצל את המלחמה כדי להביע רגשות אנטישמיים אמיתיים, או לתקוף יהודים.
זה רק אומר שלא נוכל להתגבר על הגל הזה של אנטישמיות חדשה אם לא נהיה כנים לגבי תפקידה של ישראל ללבות אותה.
בעורף, להשיב מלחמה פירושה קריאת רטוריקה אנטישמית אמיתית, ולקרוא למי שבמאמצים לבקר את המערכה הצבאית של ישראל מתקרבים לדבר שנאה. זה אומר לעמוד מול מקומות שמבטלים תוכניות יהודיות מחשש מאיומים אנטישמיים.
זה קרה בשיקגו השבוע, כשהאוס אוף בלוז פסל קונצרט של המוזיקאי היהודי-אמריקאי מתיסיהו; בלוס אנג'לס כאשר חנות ספרים פופולרית, מגיבה לאיומי טלפון, ביטל שיחה מאת השחקן היהודי-אמריקאי ברט גלמן; ולפני מספר שבועות, כאשר בית כנסת בלוס אנג'לס, נרתע לחששות מאנטישמיות, הזיז את תפילותיו. התכווצות מעולם לא הייתה הדרך היעילה ביותר להביס את האנטישמיות.
אבל זה גם אומר ללחוץ על ישראל וחמאס להסכם הפסקת אש מיידי, קריאה לסיוע הומניטרי לתושבי עזה במצור, לתמוך באותם ישראלים שמחפשים פתרון מדיני בדרכי שלום עם הפלסטינים, ולעמוד לצד אותם ישראלים שרוצים שינוי בהנהגה.
"רק אנטישמי מאושר", אמר לי ברנבאום, "יכול להאמין שלעם ישראל יש את המנהיגות הראויה".
הקרב האמיתי בחיים היהודיים, אמר יובל נח הררי בהרצאה לאחרונה לקהל אמריקאי, הוא בין אלה שאינם רואים סתירה בין זכויות יהודיות לפלסטינים, לבין התנועה העולה לעליונות יהודית המרכיבה את הקואליציה השלטת של נתניהו.
"זה המאבק הגדול שאנחנו מנסים לפתור", אמר הררי, "ואם ניכשל – אם יצליחו לממש את החזון המשיחי הזה – זה ישנה את משמעות היהדות בכל העולם. כולכם תצטרכו להתמודד עם ההשלכות".
במהלך חמשת החודשים האחרונים ראינו מדגם של איך ההשלכות הללו עשויות להיראות. אבל בניגוד לפעמים הקודמות בהיסטוריה שלנו, אנחנו יכולים לעשות משהו בנידון – כי ישראל נושאת באחריות מסוימת לכך, וכך גם יהודים אמריקאים שתומכים במלחמה כפי שהיא מועמדה לדין. פשרה צודקת בין ישראל לפלסטינים יכולה לעזור להפוך את האנטיפתיה כלפי יהודים וישראל מרתיחה מתגלגלת לרתיחה עדינה. האנטישמיות לעולם לא תיעלם לחלוטין, אבל אנחנו יכולים לעזור לה להירגע.
העולם לא פנה נגד יהודים. באופן מספר, זְמַן המחיש את סיפור השער שלו על "האנטישמיות החדשה" עם תמונה של עמוד שלם של שער ברנדנבורג בברלין, שעליו הרשויות הגרמניות הקרין את המשפט "לעולם לא עוד זה עכשיו."
הרצון הטוב המתמשך הוא סיבה לתקווה – וסיבה לתת את הדין עם ישראל.
