בראיון עיתונאי גנומי מקיף שפורסם היום, ד"ר סטיבן רוס, דמות מובילה ברפואה פסיכדלית באוניברסיטת ניו יורק (NYU), חושף כיצד שיחה סרנדיפיטית בשנת 2006 השיקה את מסעו לחקירת מתחמים פסיכדליים כטיפולים פורצים פוטנציאליים לתנאים המאתגרים ביותר של פסיכולוג.
גילוי מחדש של גישה טיפולית נשכחת
"מוסתר באופק רגיל", כפי שמתאר זאת ד"ר רוס, היה גוף נרחב של מחקר משנות החמישים עד שנות השבעים שכלל למעלה מ- 40,000 משתתפים ו -1,000 מאמרים שפורסמו שפורסמו הבוחנים את הפוטנציאל הטיפולי של הפסיכדלים. כיוון מחקר מבטיח זה נעלם למעשה מחינוך ופרקטיקה פסיכיאטרית בעקבות איסור בשנת 1970.
"בשום מקום בהכשרה שלי, החל מבית ספר לרפואה ועד תושבות פסיכיאטריה כללית לאימוני מלגות התמכרות, האם שמעתי אי פעם על חלק מעניין ומשמעותי מאוד מההיסטוריה הפסיכיאטרית", מציין ד"ר רוס בראיון. סקרנותו לגבי תחום המחקר שעליו התעלמו הובילה להיווצרות קבוצת המחקר הפסיכדלית של NYU בשנת 2006, ועזרה לעורר את מה שהוא מכנה "הגל השני של המחקר הפסיכדלי".
ממצאים פורצים במצוקה הקשורה לסרטן
בין התרומות המשמעותיות ביותר של ד"ר רוס היה ניסוי מבוקר אקראי של ד"ר רוס ב -2016 שהעריך את יעילות הפסיכותרפיה בסיוע פסילוציבין לחרדה, דיכאון ומצוקה קיומית בקרב חולים עם סרטן מתקדם. תוצאות המחקר, שקיבלו סיקור בינלאומי נרחב והוצגו בעמוד הראשון של הניו יורק טיימס, הדגימו שיפורים מהירים, משמעותיים ומתמשכים בתסמינים פסיכולוגיים.
"הייתי המומה מתוצאות הניסוי הזה, ולא ציפיתי לתגובות קליניות כל כך מהירות וחזקות", מסביר ד"ר רוס. הטיפול לא רק הפחית את החרדה והדיכאון אלא גם שיפר את איכות החיים והפחית את המצוקה הקיומית. בערך 75% מהמשתתפים דירגו את חווית הפילוציבין שלהם כאחת החוויות המשמעותיות והבלתי נשכחות בחייהם.
מה הופך את הממצאים הללו למדהימים במיוחד? כיצד יכולות ההשפעות המהירות והמתמשכות הללו ממושב טיפול יחיד לאתגר את ההבנה הנוכחית שלנו בתרופות פסיכיאטריות, אשר בדרך כלל דורשות מתן יומיומי לאורך תקופות ממושכות?
הרחבת גבולות טיפוליים
בהתבסס על הצלחה זו, ד"ר רוס הרחיב את מחקריו כך שיכלול הפרעות בשימוש בחומרים, עם תוצאות מבטיחות ממחקר שהשתמש בפסילוציבין לטיפול בהפרעות בשימוש באלכוהול, שפורסם בפסיכיאטריה של JAMA בשנת 2022. מחקר זה הוכיח ירידה משמעותית בימי שתייה כבדים במשך שמונה חודשים לאחר שתי מינון של פסילוסבין בשילוב פסיכולותרפיה.
האם הטיפול הפסיכדלי יכול לייצג שינוי פרדיגמה בטיפול בהתמכרויות, תחום בו גישות קונבנציונאליות הראו יעילות מוגבלת? אילו מנגנונים נוירוביולוגיים עשויים להסביר את ההשפעות המתמשכות הללו ממינון מוגבל?
ד"ר רוס בודק גם את הפוטנציאל של פסילוציבין בטיפול בהפרעת דיכאון גדולה (MDD). כסופר בכיר במחקר רב-מרכזי שלב 2 שפורסם ב- JAMA בשנת 2023, הוא ועמיתיו הדגימו כי פסיכותרפיה בעזרת פסילוציבין במינון יחיד הניבה ירידה מהירה, משמעותית קלינית ומתמשכת בתסמינים דיכאוניים.
העתיד של הרפואה הפסיכדלית
נכון לעכשיו, ד"ר רוס מוביל ניסוי קליני במימון NIH, הגדול עד כה ובודק את הטיפול בפסילוציבין במצוקה רגשית ורוחנית הקשורה לסרטן. זה מייצג אבן דרך משמעותית כאחד המענקים הראשונים של NIH למחקר פסיכדלי מזה למעלה מחמישים שנה. הוא גם מתרחב לאזורים טיפוליים חדשים, כולל פחד מהישנות בקרב חולי סרטן שד בשלב מוקדם ובוחן פסיכדלים לטיפול בכאב כרוני.
אילו השלכות יכולות הזרם המרכזי של הטיפול הפסיכדלי למערכות מסירת טיפול פסיכיאטרי? כיצד ניתן לשלב טיפולים אלה במרכזי סרטן, בתוכניות טיפול פליאטיבי ומתקני טיפול בהתמכרות אם יאושרו?
המסע של ד"ר רוס לא היה ללא מכשולים. כאשר התחיל לראשונה במחקר פסיכדלי, כמה מנטורים הזהירו אותו שזה "דרך לשום מקום" ו"רוצח קריירה ". ההתמדה שלו מול אתגרים אלה מדגישה את המשמעות הפוטנציאלית של גישה טיפולית זו.
הראיון העיתונאי הגנומי של ד"ר סטיבן רוס הוא חלק מסדרה גדולה יותר בשם Innovators & Reseds המדגישים את האנשים שמאחורי פריצות הדרך המדעיות המשפיעות ביותר של ימינו. כל ראיון בסדרה מציע תערובת של מחקר חדשני והשתקפויות אישיות, ומספק לקוראים מבט מקיף של המדענים המעצבים את העתיד. על ידי שילוב התמקדות בהישגים מקצועיים עם תובנות אישיות, סגנון ראיון זה מזמין נרטיב עשיר יותר שעוסק ומחנך את הקוראים. פורמט זה מספק נקודת התחלה אידיאלית לפרופילים המתעמקים בהשפעת המדען על השדה, תוך נגיעה גם בנושאים אנושיים רחבים יותר.
