מחקר חדש המעקב אחר בני נוער נורווגיים במשך למעלה מעשור מראה כי הפעלה פעילה יותר באמצע שנות העשרה שלך יכולה להוריד משמעותית את הסיכון שלך לדיכאון-לחשוף את הכוח האמיתי של התנועה לבריאות הנפש.
מחקר: תסמינים של דיכאון, פעילות גופנית וזמן בישיבה: יחסי אנשים מגיל 6 עד 18 בקבוצת לידה. קרדיט תמונה: OneInchPunch / Shutterstock
צוות מחקר באוניברסיטה הנורווגית למדע וטכנולוגיה עקב אחר קבוצה גדולה של ילדים ומתבגרים מגיל 6 עד 18 ומצא כי מתבגרים צעירים המגדילים את פעילותם הגופנית מגיל 14 הם בעלי סיכון נמוך יותר לפתח דיכאון בהמשך החיים. המחקר מתפרסם ב כתב העת של האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה של ילדים ומתבגריםו
רֶקַע
עלייה משמעותית בשכיחות הפרעת דיכאון גדולה נצפתה בקרב צעירים בעשור האחרון. תקופת המעבר לילדות עד גיל ההתבגרות רגישה במיוחד להתפתחות הפרעות נפשיות, כולל דיכאון.
פעילות גופנית היא התערבות מונעת מבטיחה לבריאות הנפש ורווחה הכללית. עם זאת, הגברת הפעילות הגופנית כהתערבות למניעת דיכאון אצל ילדים ומתבגרים הראתה רק השפעה צנועה בטווח הקצר. זה מדגיש את הצורך במחקר נוסף עם תקופת מעקב מורחבת יותר.
מרבית המחקרים התצפיתיים מכוונים להבין אם ילד עם רמה גבוהה יותר של פעילות גופנית יקבל פחות דיכאון מילדים אחרים עם רמה נמוכה יותר של פעילות גופנית. עם זאת, סוג זה של ניתוח חתך רוחבי ("השוואה בין אדם") אינו יכול להעריך במדויק את הסיכון לדיכאון.
השוואות אורכיות המשוות שינויים המתרחשים בתוך אדם לאורך זמן ("השוואה בין אדם") מספקים מידע מדויק יותר לתכנון טיפול או פיתוח התערבות מונעת.
בהתחשב בהשפעה המשמעותית של פעילות גופנית על בריאות הנפש, החוקרים תכננו מחקר זה כדי לחקור קשרים "בתוך האדם" בין פעילות גופנית, זמן בישיבה ותסמינים דיכאוניים. הם כללו זמן בישיבה בניתוח מכיוון שהוא פרמטר חיוני לחזות בריאות, ללא קשר לפעילות גופנית. השימוש בניתוחים בתוך האדם במחקר זה איפשר לחוקרים לשלוט על כל המפגינים היציבים והבלתי מעורערים, ולספק ממצאים חזקים יותר מאשר השוואה בין מסורתית בין אדם.
עיצוב לימוד
המחקר ניתח נתונים של 873 משתתפים במחקר המוקדם של טרונדהיים, מחקר קבוצתי על ילדים שנולדו בטרונדהיים, נורבגיה, בשנת 2003 ו -2004. המשתתפים עקבו אחריו מגיל 6 עד 18.
הפעילות הגופנית של המשתתפים הוערכה באמצעות מד תאוצה כל שנתיים, ונערכו ראיונות קליניים כדי לקבוע את בריאותם הנפשית. המחקר ניתח שבעה סבבי נתונים (6, 8, 10, 12, 14, 16, 18 שנים) שנאספו מהם.
פרופ 'סילג' סטיינסבק, המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה הגופנית לדיכאון, אמרה כי "חקרנו גם אם האמונה ביכולות הפיזיות של האדם, דימוי הגוף והשתתפות הספורט, הייתה השפעה על הקשר בין פעילות גופנית לדיכאון.
ממצאי לימוד
המחקר גילה כי מתבגרים בני 14 עד 18 שנים (גיל ההתבגרות האמצעי עד מאוחר) שיש להם רמה נמוכה יותר של פעילות גופנית נמצאים בסיכון גבוה יותר להתפתחות תסמינים דיכאוניים שנתיים לאחר מכן. אסוציאציה זו הייתה דומה למשתתפים גברים ונשים.
עם זאת, המחקר לא יכול היה למצוא קשר בין זמן בישיבה לתסמינים דיכאוניים. לגבי כיוון ההשפעה ההפוך, המחקר מצא כי מספר מוגבר של תסמינים דיכאוניים צופה ירידה ברמות הפעילות הגופנית מגילאי 10 עד 12 ו -14 עד 16.
חשוב לציין כי המחקר בדק האם גורמים כמו הערכה עצמית אתלטית, דימוי גוף או השתתפות בספורט הסבירו את הקשר בין פעילות גופנית לתסמינים דיכאוניים. עם זאת, החוקרים מצאו כי אף אחד מהגורמים הללו לא תיווך את העמותה.
משמעות המחקר
המחקר מגלה כי צעירים המגדילים את רמת הפעילות הגופנית שלהם מגיל 14 שנים נמצאים בסיכון נמוך יותר להתפתחות תסמינים דיכאוניים בהמשך החיים. אמנם אגודת המגן נמצאה רק מגיל 14 ואילך, אך ההבדל בגודל האפקט בהשוואה לגילאים קודמים לא היה מובהק סטטיסטית. עם זאת, יתרון דומה של פעילות גופנית לא נצפה בגילאים קודמים.
"ממצא זה היה נכון לבני נוער בני 14 עד 16 ו -16 עד 18. גם סכום הפעילות הגופנית היומית וגם שיעור הפעילות האינטנסיבית יותר וחשוב במיוחד לבריאותנו התבררו כמגן מפני תסמיני דיכאון," אמר שטיינסבק.
בקבוצות גיל צעירות יותר, המחקר מגלה כי המשתתפים החווים תסמינים דיכאוניים יותר נוטים יותר לרמות נמוכות יותר של פעילות גופנית.
"למרות שמצאנו כי נראה כי פעילות גופנית מגנה מפני תסמיני דיכאון בגיל ההתבגרות, הדבר לא חלה על מתבגרים צעירים בגילאי 10–14. עם זאת, מצאנו מתאם הפוך בין 10–12 ו -14-16 שנים: אלה שסבלו יותר מתסמינים של דיכאון היו בעלי סיכוי גבוה יותר להיות פעילים פחות פיזית," אמר שטיינסבקק.
המחקר לא יכול היה למצוא שום קשר בין זמן שהוקדש לפעילות בישיבה לבין הסיכון לתסמינים דיכאוניים, והדגיש כי בישיבה אינה רק ההפך מפעילות גופנית. פעילות גופנית קשורה לתחושת הישג, הערכה עצמית, השפעות נוירופיזיולוגיות, אינטראקציות חברתיות, חברות ושייכות, התורמות באופן קולקטיבי לרווחתו הגופנית והנפשית של האדם.
כאמור על ידי החוקרים, לא ניתן להכליל ממצאים אלה לדגימות קליניות של מתבגרים עם דיכאון, שכן הקשר בין פעילות גופנית לדיכאון חזק יותר במדגמים קליניים. באופן דומה, ממצאים אלה עשויים שלא להכליל לאוכלוסיות אחרות, מכיוון ששכיחות הבעיות בבריאות הנפש נמוכה יותר בנורבגיה, ועל פי הדיווחים, ילדים נורווגיים פעילים יותר פיזית מאשר ילדים אירופאים אחרים.
כמו כן, ראוי לציין כי ההשפעות שנמצאו במחקר זה היו בגודל בינוני, ולמרות שהן עלולות להצטבר עם הזמן, גורמים רבים משפיעים על אם צעירים מפתחים תסמינים דיכאוניים.
בסך הכל, המחקר עולה כי התערבויות שמטרתן להגביר את הפעילות הגופנית בקרב צעירים עשויות לסייע במניעת התפתחות של תסמינים דיכאוניים.
