הוראה היא עבודה לא קלה ולא פשוטה כלל ועיקר. היא תפקיד שאינו נהנה ממשכורת גבוהה ואינו זוכה במקומותינו ליותר מידי כבוד ויוקרה. עם סיום שנת הלימודים בתיכונים אבקש להקדיש את השורות הבאות למורים שבחרו להפוך את ההוראה לדרך חייהם.

בשנת 1957 קיבל אלבר קאמי את פרס נובל לספרות. הוא הזדרז לכתוב את מכתבו הראשון למורה שלו וכך הוא כותב:

“נתתי להמולה שהקיפה אותי בימים אלה לשכוך מעט ועכשיו אני פונה אליך, לומר לך דברים שיוצאים מן הלב. חלקו לי כבוד גדול מדי, שלא רדפתי ולא ביקשתי לי. אבל כשקיבלתי את הבשורה, הראשון שחשבתי עליו, אחרי אמי, היית אתה. בלעדיך, בלי היד החמה הזאת שהושטת לילד הקטן העני שהייתי, בלי תלמודך, והדוגמא שנתת, לא היה קורה דבר מכל אלה. אינני עושה עניין גדול מסוג זה של כבוד. אבל זו הזדמנות, מכל מקום, לומר לך מה היית, ועודך בשבילי, ולהבטיח לך שמאמציך, עבודתך, והנדיבות שהשקעת בה, עודם חיים בלבו של אחד מתלמידיך הקטנים, שלמרות שנותיו לא חדל להיות תלמידך המכיר לך טובה.”

בשורות קצרות אלו ובעוד שורות נפלאות אותם ניתן לקרא בספרו האוטוביוגרפי “אדם הראשון” קאמי מנסה להסביר כיצד זכה המורה שלו להיות דמות כה משמעותית בחייו. הוא מסביר שהסוד טמון בשילוב של תכונות: יד חמה דואגת ותומכת, אכפתיות מכל תלמיד, דרישת כבוד מהתלמיד וכלפי התלמיד, נדיבות, דוגמא אישית, הקניית ערכים, יכולתו להצית סקרנות ועניין בתלמידיו, יצירת צמא לדעת. על פי קאמי מורה משמעותי הופך בלב תלמידיו לזיכרון, לא זיכרון מת ההולך ודוהה עם השנים אלא זיכרון חי בכך שהופך להיות חלק מאישיותו והוא גדל וצומח אתו כל חייו. מורה היא זכות גדולה שלצידה רובצת אחריות עצומה לא פחות.

הגיבור הגדול ביותר שלנו בעם היהודי לא היה לוחם עז נפש, לא מלך מפואר, לא מנהיג כריזמאטי או יזם מוכשר אלא מורה. כך מתארת הגמרא את סדר יומו של אותו מורה:

“ת”ר כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן רבי יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן נסתלקו זקנים נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלשה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד…. ” (עירובין נד)

הרי שעיקר יומו של משה הוקדש להוראה. הוראה התחילה בהיותו בעצמו תלמיד הלומד מפי הגבורה. המשכה בעמל רב בו נדרש לחזור על משנתו פעמים רבות מבלי להתעייף. הוא נדרש להתאים את התורה לתלמידים שונים ולהפוך אותם עצמם למורים לאחרים (כל אחד היה צריך לאחר הלימוד להורות לאחרים באופן דומה).

במהלך הספרים שמות – ויקרא- במדבר – דברים, אנחנו מתוודעים לקורותיו של המורה ותלמידיו ואכן לא היה קל למורה. התלמידים לא היו קשובים, קצרי רוח ולא פנויים ללמידה. התלמידים אתגרו את המורה שוב ושוב במגוון הצקות/ קיטורים/ מחאות/ מרידות וכדו’ ובכל זאת מעולם לא התייאש המורה מתלמידיו ולא פסק מלהמשיך לטרוח וללמדם את תורת ה’ לה הקדיש את כל חייו (דרך אגב, לא מצאתי במקורות שמשה יצא לחופש גדול או קטן…) כך אומר המדרש:

“וכן אתה מוצא שכל דבר שאדם נותן נפשו עליו נקרא על שמו. בשלשה דברים נתן נפשו משה עליהם ונקראו על שמו. נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו שנאמר: זכרו תורת משה עבדי. והלא תורת א-להים היא שנאמר: תורת ה’ תמימה משיבת נפש! הא מה תלמוד לומר תורת משה עבדי? לפי שנתן נפשו עליה נקראת על שמו.” (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מס’ דשירה פרשה א)

משה הקדיש את כל חייו להוראת התורה לעם ישראל עד שהפכה להיות חלק בלתי נפרד מאישיותו. משה היה כה מזוהה עם תורת ה’ עד שהפכה לתורתו – “זכרו תורת משה עבדי” ואין לאדם זכות גדולה מזו.

כתב פעם אנטואן דה סנט אכזופרי: איך בונים ספינה? אוספים אנשים ונוטעים בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב, הגדול, האינסופי. ולא , אוספים אנשים ואומרים להם לאסוף עצים, להכין תוכניות ולבנות ספינה.

אני מבקש לאחל לכל המורים היוצאים כעת לחופש: תנצלו את זמן החופש ללמוד ולהתמלא, להינפש בחיק המשפחה, לחדש את האנרגיות והחשק ללמד, על מנת שכאשר תשובו לבית הספר תהיו שוב מלאים בהתלהבות, בהתחדשות, באהבה למקצוע ואהבה לתלמידים. כי רק האוהב באמת יכול להדביק אחרים באהבתו רק באמצעותה ניתן להדליק את הכמיהה הזו לים (הדעת) הגדול, האינסופי.