אחד מהבולטים בספרי הפילוסופיה היהודית, אם לא הבולט מכולם, היה ספר “מורה נבוכים” לרמב”ם. הספר יועד לתלמידו יוסף בן יהודה אבן שמעון ולשאר ה’נבוכים’ בשבילי הפילוסופיה בת זמנו של הרמב”ם, אותה התקשו להלום עם תורת ישראל.

בספר בונה הרמב”ם מבנה פילוסופי בנוי לתלפיות, שרגליו בתורת ההיגיון וראשו בשמי העיון, במחשבה וכוונה דקה ומדויקת אותם דורש המורה הדגול מתלמידיו. אולם בסוף הספר דומה שהרמב”ם עושה תפנית כמעט ב180 מעלות (לכאורה כמובן) למסלול האליטיסטי אותו טווה לאורך כל הספר. את דבריו מבסס הוא על דברי ירמיהו הנביא האומר: “כֹּה אָמַר ה’, אַל-יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר, בִּגְבוּרָתוֹ; אַל-יִתְהַלֵּל עָשִׁיר, בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל, הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה’, עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ: כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי, נְאֻם ה’.” (ירמיהו ט כב-כד)

הרמב”ם מסביר, שירמיהו נאבק בתפיסות שרווחו בקרב בני דורו (ואולי הדורות כולם) שייחסו ערך מופרז לחכמה, לגבורה ובעיקר לעושר (לכן הוא המופיע אחרון). מולם הציב הנביא ערך אחר “השכל וידוע אותי” זהו הערך המוחלט היחידי, שאליו על האדם לשאוף ובו יש מקום להתהלל. הרמב”ם מפרש: “שהשלמות שיש להתפאר בה ולשאוף לה היא ידיעתו יתעלה אשר זה הוא המדע האמיתי”. לא התפלספות, לא גבורה ולבטח לא עושר הם תכלית האדם אלא ידיעת ה’.

אולם מה משמעות אותה ידיעה? מסביר הרמב”ם: “אמר כי ההתפארות היא בהשגתי ובידיעת תוארי כלומר: מעשי, כעין משביארנו באומרו הודיעני נא דרכיך וגו’.”

על פי הרמב”ם לא יכול בן תמותה לתפוס את מהות ה’. אם כן מהי תכלית הציווי ‘לדעת את ה”, באשר ידיעה זו אינה אפשרית? והוא מסביר, כי בידי האדם היכולת לתפוס את תוארי פעולותיו של ה’ בעולם. ונמשיך לצטט מדבריו: “ותכלית ידיעה זו היא להדמות אליו. וביאר לנו בפסוק זה כי אותם המעשים אשר חובה לדעת אותם ולהתדמות בהם, הם חסד ומשפט וצדקה.”

ידיעת ה’ שונה מהותית מידיעה פילוסופית בכך שהיא מחייבת את האדם לפעולה, לשנות את מעשיו בהתאם לאותם תארים בהם הוא מבין את אלוקיו. זוהי חובת ה”הידמות” עליה מדברים חכמים במדרש הידוע על הפסוק “זה א-לי ואנוהו” : אבא שאול אומר: ואנוהו – הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום – אף אתה היה חנון ורחום.” (שבת קל”ג ע”ב) האופן שבו תופס האדם את אלוקיו הוא בחינת ה”סופר אגו” שלו, זו אינה ידיעה מופשטת תיאורטית, אלא האידיאל בו אליו הוא אמור לחתור. ידיעה זו היא המצפן והמפה של הדרך בה עליו לחיות. נמשיך לעקוב אחר דברי הרמב”ם: “והוסיף עניין אחר חשוב והוא אומרו: בארץ, אשר זהו ציר התורה, ולא כדמיון המתפרצים אשר דמו… שהארץ וכל אשר בה עזובים, עזב ה’ את הארץ , אלא כמו שביאר לנו על ידי אדון החכמים: כי לה’ הארץ , אמר כי השגחתו גם בארץ כראוי לה, כמו שמשגיח בשמים כראוי לה, והוא אומרו: כי אני ה’ עשה חסד משפט וצדקה בארץ.”

הרמב”ם מדגיש שהתורה מכוונת כלפי העולם ולא מחוצה לו. לא העולם הבא עיקר עניינה של התורה אלא העולם הזה, המצווה והמעשה, תיקון עולם במלכות שד-י. שלא כמו אותם דעות שסברו שהא-ל אדיש כלפי העולם. ולא כפי שסוברים אחרים שתכלית חיי האדם מצויה בכלל מחוץ לעולם, בעולמות אחרים.

הרמב”ם חוזר ומדגיש את מה שנראה בעיניו תמצית תפיסת התורה: “ואחרי כן השלים את העניין ואמר כי באלה חפצתי נאם ה’, רוצה לומר מטרתי שיהא מכם חסד וצדקה ומשפט בארץ, כדרך שביארנו בשלוש עשרה מידות , שהמטרה להתדמות בהן ושיהיו אלה הליכותינו.” בעמדנו לפני חג השבועות הוא חג מתן תורה עלינו לעצור ולשוב ולהתבונן במטרה הגדולה, שלפעמים נעלמת מעינינו בשל ריבוי פרטיה ומצוותיה. אנו צריכים לשוב למטרה הכוללת ולבחון לאורה את מעשינו הפרטיים, לשאול את עצמנו אם אמנם אנו בכיוון הנכון או שהלכנו מעט לאיבוד בסבך הפרטים ומאורעות החיים ועלינו לשוב ולחשב מסלול מחדש. דברי הרמב”ם אותם הביא בחתימת ספרו מאירים ומבהירים את המטרה הגדולה של חיינו וראויים הם שנציב אותם בראש כל תכנית עבודה לשנת תורה נוספת הבעל”ט.