כשהתעוררתי בוקר אחד בשבוע שעבר לחדשות על פיגוע הצתה – בקרוב זה יסווג באופן רשמי כפעולת טרור – בבית הכנסת אדאס ישראל במלבורן, האינסטינקט הראשון שלי היה להתבדח. כשהודעות זרמו לצ'אט המשפחתי שלי, התבדחתי על כך שהבנתי מי יהיו הגויים הצדיקים שלנו ואיפה אנחנו עלולים להסתתר.

האינסטינקט הראשון שלי הוא תמיד להתבדח, להקל על מצב הרוח, לגרום לדברים להיראות לא כל כך רעים. אבל זה מרגיש רע.

ההתקפה על בית הכנסת עדס ישראל היא מעשה האנטישמיות החצוף ביותר שראיתי ב-28 שנותיי במלבורן. ואחריו שבוע של אי שקט. ימים ספורים בלבד לאחר הפיגוע, התעוררו תושבים בפרבר יהודי ברובו בסידני וראו את מכוניותיהם הופצצו במהלך הלילה, בליווי כתובות כתובות "היטלר צדק", בין שאר סיסמאות אנטישמיות ואנטי-ציוניות ששרבטו על רכוש סמוך. מבצעי האירועים הללו טרם נתפסו. למרבה הצער, כל זה לא בא בהפתעה.

גדלתי מעבר לפינה מבית הכנסת. עד שעברתי לניו יורק לפני חצי שנה, תמיד גרתי במרחק הליכה. זהו אחד מיותר מ-50 בתי כנסת במלבורן, המשרתים בסך הכל קהילה של 50,000 יהודים. זוהי קהילה שעוצבה על ידי חוסן, הבנויה על יסודות הטראומה – יותר מ-17,000 פליטים יהודים, כולל סבי וסבתי, התיישבו כאן לאחר השואה. במשך שנים רבות, מלבורן היא ביתם של אחת מאוכלוסיות ניצולי השואה הגדולות מחוץ לישראל. הדור הזה לא רק שיקם את חייהם כאן אלא גם הניח את הבסיס לקהילה משגשגת: תנועות נוער, בתי ספר, מרכזי תרבות וכמה ממוסדות היידיש החזקים בעולם שנותרו.

במשך עשרות שנים, מלבורן הרגישה כמו מקלט בטוח, במיוחד עבור אותם ניצולים מהדור הראשון. זה מקום שבו יהודים חוגגים את זהותם בגלוי – פסטיבלי חנוכה מאירים פארקים מקומיים, שלטי חוצות מקדמים מחנות קיץ יהודיים, ולהיות יהודי בעליל מעולם לא הרגיש לא בטוח. אבל דברים מרגישים אחרת עכשיו.

עליית האנטישמיות במלבורן בעקבות התקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 על ישראל אינה ניתנת להכחשה, והיא מתרחשת הן באינטרנט והן בחיים האמיתיים מאז. למרות היותה יותר מ-8,000 מיילים מישראל, הקהילה היהודית של מלבורן התמודדה עם התקפות מתגברות, הן מקוונות והן לא מקוונות, והיו ממוקדות יותר ויותר, לאחריות קולקטיבית לפעולות של ממשלה שאינה שולטת בה.

מוקדם יותר השנה, קבוצת וואטסאפ ליצירתיים יהודים – שזכתה לכינוי "Zio600" – נפרצה והחברים בה עברו דוקס. שמות מלאים, מספרי טלפון והודעות אישיות הודלפו לרשת. העומדים מאחורי המתקפה טענו שהם מכוונים לציונים, והתעקשו שפעולותיהם לא היו אנטישמיות. אבל הרשימה שהודלפה לא הבחינה בין ציונים ללא-ציונים, והותירה את כל החברים פגיעים באותה מידה. איזו מטרה רשימה כזו יכולה לשרת, מלבד הפחדה? באיזה שלב זה הופך לאנטישמיות חד משמעית?

ביוני השנה, שני בני נוער תקפו את משרדו של חבר פרלמנט פדרלי יהודי, ניפצו את החלונות וריססו צופרים וסיסמאות אנטי-ציוניות על דיוקנאות שלו. תומכי המתקפה הגנו עליה כאנטי-ציונית גרידא, והכחישו כל קשר לזהותו של חבר הפרלמנט כחבר בקהילה היהודית.

בסידני, בימים שלאחר ה-7 באוקטובר 2023, מפגינים בעצרת בבית האופרה של סידני צעקו "גז ליהודים!" מאוחר יותר, ניתוח וידאו גילה שהם למעשה צועקים, "איפה היהודים?" תומכים באינטרנט השתמשו בזה כדי לטעון שהקהילה היהודית מגיבה בצורה מוגזמת למה שהם כינו אנטישמיות מוגזמת. אבל עבור רוב הקהילה, הכוונה הייתה ברורה – לא נראה שהם חיפשו יהודים עם כוונות טובות.

האירועים האלה מרגישים אישיים, כי הם מטבעם. במרץ, בעלי ואני התחתנו תחת חופה בפארק ציבורי באבוטספורד, ממש במרכז העיר מלבורן. המקום הבטיח לנו שאין צורך באבטחה נוספת – המבקרים בפארק תמיד היו מכבדים כאשר מתקיים טקס חתונה. בחודשים שקדמו לחתונה שלנו, מתכנן החתונות שלנו ייעץ אחרת, ואמר לנו שקבוצת האבטחה של הקהילה היהודית צריכה להיות מודעים ולהיות בכוננות. סיפורים דומים מהדהדים בקרב חברי – מתכנני חתונות ומקומות בילוי המליצו לזוגות לא לערוך חתונות יהודיות פומביות ללא אבטחה נוספת.

כמה חודשים לאחר חתונתנו, ציינתי בפני חבר צוות בכיר במקום עבודתי לשעבר שבעלי עבד בארגון יהודי. בלי להחמיץ פעימה, הוא שאל אותי אם הוא מעורב ב"הטלת פצצות על ילדים בעזה". בחרתי לא להגיב.

במשך 12 החודשים האחרונים, שתקתי על הפחדים והאי-נוחות הגוברים שלי, לא רוצה להיראות קיצוני או דרמטי מול בני גילי הלא-יהודים. שכנעתי את עצמי שזה "לא כל כך נורא". אלא שאז הוצת בית כנסת. ואז בעלי אמר לי שהוא כבר לא מרגיש בנוח לענוד את שרשרת מגן דוד שלו במקומות מסוימים. והבנתי שהתחלנו להנמיך את הקול שלנו בפומבי כשאנחנו מדברים על נושאים או נושאים יהודיים.

אז מה עכשיו? קשה לדעת לאן קהילה, הבנויה על עמוד השדרה של טראומה והישרדות, יכולה ללכת מכאן. עד כמה שזה הפך מפתה להישאר בשקט, לא "לטלטל את הסירה", אני חושב שהתברר שזו לא התשובה. אני בוחרת לא להיכנע ללחצים של פחד, התבוללות ופחד.

הרגע הזה מחייב תגובה שמשקפת את רוח הקהילה בה גדלתי – כזו שמוגדרת על ידי התחדשות והישרדות יהודית, לא על ידי פירוק או דמוניזציה. הכוח שלנו תמיד בא מבפנים. את רוב שנות העשרה ותחילת שנות ה-20 ביליתי בתנועת הנוער "הבונים דרור", שם נתקלתי לראשונה בדבריה העוצמתיים של צביה לובטקין, מנהיגת מרד גטו ורשה.

"(הייתה) קהילה של אנשים שאכפת להם אחד מהשני, שחלקו רעיונות וערכים משותפים, אפשרה לכל אחד מאיתנו לעשות את מה שהוא או היא עשו. זה היה מקור הכוח שלנו לחיות. זה אותו מקור שמחזיק את הניצולים בחיים גם היום. העם היהודי עמד במבחן".

הודעה מהמו"ל והמנכ"ל שלנו רחל פישמן פדרסן

אני מקווה שהערכת את המאמר הזה. לפני שאתה הולך, אני רוצה לבקש ממך בבקשה לתמוך בעיתונות עטורת הפרסים של פורוורד, ללא מטרות רווח, בתקופה קריטית זו.

השנה הקרובה מבטיחה להיות מלאה בהתפתחויות מורכבות והיסטוריות יותר. אנחנו נכנסים לעידן שבו עיתונות יהודית עצמאית ומבוססת עובדות תהיה חשובה מתמיד. אנחנו צריכים להיות מוכנים לכל מה ש-2025 תביא, ובעזרתכם, אנחנו יכולים להיות.

שמנו יעד להעלות 260,000 דולר עד 31 בדצמבר. זו מטרה שאפתנית, אבל כזו שתיתן לנו את המשאבים הדרושים לנו כדי להשקיע בחדשות האיכותיות, הדעות, הניתוחים והסיקור התרבותי שאינו זמין בשום מקום אחר.

אם אתה מרגיש השראה להשפיע, זה הזמן להחזיר משהו. הצטרף אלינו כחבר ברמה הנדיבה ביותר שלך.

– רייצ'ל פישמן פדרסן, מוציא לאור ומנכ"ל

עם התמיכה שלכם, נהיה מוכנים לכל מה ש-2025 תביא.

$36 $500

$120 $180 סכום אחר