בפריז, המשטרה נמצאת בכל מקום. בטח, האולימפיאדה כאן, אבל אני לא יכול שלא לחשוב שהאיום של התרחבות המלחמה במזרח התיכון הוא חלק מהכוננות הגבוהה. לא הופתעתי לקרוא שקונצרטים של טיילור סוויפט בוינה בוטלו עקב איום טרור מצד שני גברים, כולל אזרח אוסטרי בן 19 ש"הבטיח לאחרונה אמונים למדינה האיסלאמית", לפי הניו יורק טיימס.

בימים אלה, כל אירוע שמושך אליו עשרות אלפי אזרחים מכל העולם מהווה סיכון, ולכן אני תמיד פוקח עיניים.

המשטרה כאן היא לא כמו אלה שראיתי לאחרונה בישראל ובארה"ב; בקבוצות של שלושה שוטרים, רק אחד נושא עוזי – והשוטר מחזיק אותו מקדימה, כמו זר פרחים.

מול המלון שלי ברובע הראשון, ראיתי רביעיית שוטרות רכובות על סוסים, מספר פעמים; ואז שלישיית גברים רכובים על סוס. הקבוצות של קצינים אופנתיים למראה לובשים שחורים, נראים כמו סטודנטים טריים שגרים במעונות בקולג' היוצאים לארוחת ערב נחמדה, לא מרגיעות אותי.

"לא מספיק חמוש," אני ממשיך לחשוב.

תהיתי למה אני כל הזמן רואה שוטרים באזור הזה. אדם שדיברתי איתו בבית הקפה המגניב הסמוך הסביר שהשוטרים האלה לא היו מפריז; הם הובאו, מכל רחבי צרפת, כדי לעזור באולימפיאדה. לא סיפרתי לו שהלכתי הרבה, וראיתי רק שוטרים בשכונות מסוימות, ותהיתי למה.

גם לא אמרתי לו שיש לי דאגות אחרות. ממשלת ישראל הזהירה את האזרחים להתרחק מכל דבר שעשוי להיראות יהודי או ישראלי באירופה, כולל מסעדות כשרות ובתי חב"ד.

גרתי בפריז כסטודנט, ואני יודע שיש כאן אוכל כשר טעים; אני גם יודע שסופרמרקטים כשרים בעיר הזו היו בעבר יעד לפיגועי טרור. נתתי לעצמי להיזכר בערגה במצות הטעימות שנעשו עם תפוז לִיקֵר שקניתי כאן לפני שנים כשלמדתי בסורבון.

לפני כמה ימים הייתה לי שיחה עם יהודייה מקסימה שמשפחתה התגוררה בצרפת לפני מלחמת העולם השנייה; למרות שהיא גדלה באמריקה, היא חיה כאן בצרפת כבר יותר מ-20 שנה.

לנוכח ביתו של לאון בלום – ראש ממשלת צרפת היהודי שנכלא מאוחר יותר בבוכנוולד – היא דיברה על ההשפעה של 7 באוקטובר והשלכותיו על בתה המתבגרת, הילדה היהודייה היחידה בכיתתה. מודאגת שלחה האם את הבת למחנה יהודי בפעם הראשונה. "שמתי לב שהיא הפסיקה לכסוס ציפורניים בזמן שהייתה לא", אמרה האם.

לנוחות – ובואו נגיד את זה, הבטיחות – של סביבה יהודית כולה הייתה השפעה פיזית.

תאר לעצמך לשים לב לזה.

מאוחר יותר, מצאתי את עצמי יושב ליד משפחה אמריקאית של חובבי ספורט רציניים בזמן ששתיתי קפה נחוץ במוזיאון ד'אורסיי – שהרגיש צפוף מדי מכדי לנוח. לאם ולאב היו דגלים אמריקאים מצוירים על הלחיים, כמו איפור. אוכלים אחרים בבית הקפה לבשו ציוד מכף רגל עד ראש לברזיל, או גרמניה. מיותר לציין שזה לא בטוח לשתות קפה עם דגל ישראל מצויר על הלחי.

בכל בוקר במלון שלי שמתי בזהירות כל דבר עם עברית – כמו פתרון עדשות מגע שרכשתי בישראל – במזוודה שלי, ואז רוכסן אותו. אני עושה את אותו הדבר עם בקבוק מים, ועם ספר שאני קורא.

במוזיאון ד'אורסיי שמעולם לא היה לי קודם. בצד החיצוני של המוזיאון ישנו לוח המנציח את העובדה שזו הייתה נקודת החזרה העיקרית של אסירים ששוחררו ממחנות ריכוז ומחנות עבודה בכפייה. המוזיאון היה בעבר תחנת רכבת. עובדה זו מוזכרת בחומרי התיירות של המוזיאון, אך אין שום דבר על תפקידה עם סיום השואה. באופן דומה, על נהר הסיין המדהים, לא הצלחתי למצוא שום אזכור של המשורר הגדול פול צלאן, שהתאבד בהטבעה בנהר. חשבתי על ההיסטוריה היהודית ואיך היא יכולה לפעמים להסתיר כאן, כי גם מה שקורה בישראל ובמזרח התיכון נראה שקשה לראות כאן כרגע.

חוץ מזה.

למרות האידיאלים הנעלה של צרפת, לעתים קרובות לא בטוח להיות רק יהודי כאן. בזמן שנהניתי מסורבה אשכולית טעים – סורבה האשכוליות הראשון בחיי – האישה שגדלה באמריקה ועברה לצרפת אמרה לי שהאנטישמיות עלתה ב-1,000% מנקר עיניים בשנה האחרונה.

אבל מי צריך סטטיסטיקה? את ההוכחה ניתן לראות בציפורניים של נערה צעירה.