קצב הליכה מהיר, וכמות הזמן שבילוי במהירות זו, עלולים להוריד את הסיכון לחריגות בקצב הלב, כמו פרפור פרוזדורים, טכיקרדיה (פעימות לב מהירות) וברדיקרדיה (פעימות לב איטיות מאוד), מוצא מחקר שפורסם באופן מקוון בכתב העת בכתב העת Journal) לֵב.
הממצאים היו בלתי תלויים בגורמי סיכון קרדיווסקולריים ידועים, אך החזקים ביותר בקרב נשים, מתחת לגיל ה -60, אלה שלא היו שמנים, ואלה עם תנאים ארוכי טווח קיימים.
חריגות בקצב הלב (הפרעות קצב) נפוצות, שים לב שהמחברים, כאשר פרפור פרוזדורים בלבד מכפיל בשכיחות במהלך שלושת העשורים האחרונים להגיע לכמעט 60 מיליון מקרים ברחבי העולם בשנת 2019.
מכיוון שההפרעות הללו קשורות לסיכונים מוגברים של מחלות לב וכלי דם, מוות לבבי פתאומי ונכות, הגדרת גורמי סיכון הניתנים לשינוי חיונית כדי למנוע את האגרה שנלקחה על הבריאות, הם מוסיפים.
בעוד שקצב ההליכה קשור לסיכונים נמוכים יותר של מחלות לב וכלי דם ומוות, מעט מחקרים בדקו את השפעתו הפוטנציאלית על חריגות קצב הלב.
החוקרים בדקו אפוא את ההשפעה של מהירויות הליכה שונות תוך בחינת התפקיד הפוטנציאלי של גורמים מטבוליים ודלקת, כמו גם גורמי סיכון, כמו גיל, מין, השמנת יתר, עישון, צריכת אלכוהול ומצבים ארוכי טווח קיימים.
הם משכו 420,925 משתתפי ביו -בנקים בבריטניה שעבורם נתוני מהירות ההליכה היו זמינים מתגובות שאלון. משך הזמן שבילוי בהליכה במצבים שונים הנגזרים מקריאות גשש פעילות-היה זמין עבור 81,956 מהם.
קצב איטי הוגדר כהלכה בפחות משלושה מיילים לשעה; קצב יציב/ממוצע כ- 3–4 מיילים לשעה; וקצב נמרץ יותר מ -4 מיילים לשעה.
הגיל הממוצע של המשתתפים היה 55; יותר ממחצית (55%) היו נשים, ורובם (97%) היו לבנים.
בסך הכל, 27,877 משתתפים (קצת יותר מ- 6.5%) דיווחו על קצב הליכה איטי; 221,664 (53%) קצב הליכה ממוצע; ו- 171,384 (41%) קצב הליכה מהיר.
במהלך תקופת מעקב ממוצעת של 13 שנים, 36,574 (9%) משתתפים פיתחו חריגות בקצב הלב: 23,526 פרפור פרוזדורים; 19,093 הפרעות קצב לב אחרות; 5678 דופק איטי באופן חריג; ו- 2168 הפרעות קצב חדריות (מקצבים לא תקינים שמקורם בתאים התחתונים של הלב).
המשתתפים המדווחים על קצב הליכה מהיר יותר היו בעלי סיכוי גבוה יותר להיות גברים, ונטו לחיות באזורים פחות מקופחים, ויש להם אורח חיים בריא יותר. היו להם גם מותניים קטנים יותר, שקלו פחות, היו בעלי חוזק אחיזה טוב יותר, ורמות נמוכות יותר של גורמי סיכון מטבוליים, כולל שומני דם וגלוקוז בצום, כמו גם רמות נמוכות יותר של פעילות דלקתית, ופחות מצבים לטווח הארוך.
לאחר התייחסות לגורמי דמוגרפיה ואורח חיים בעל השפעה עלולה להשפיע, קצב הליכה ממוצע או נמרץ היה קשור לסיכונים נמוכים משמעותית (35% ו- 43%, בהתאמה) של כל חריגות קצב הלב בהשוואה לקצב הליכה איטי.
ומהירויות ההליכה הללו היו קשורות לסיכונים נמוכים יותר של פרפור פרוזדורים (38% ו -46%, בהתאמה); והפרעות קצב לב אחרים (21% ו- 39%, בהתאמה) לעומת אלה שדיווחו על הליכה בקצב איטי.
כ -4117 מתוך 81,956 המשתתפים עם נתוני Tracker פעילות פיתחו הפרעות קצב. אלה שבילו זמן רב יותר בהליכה בקצב מהיר היו בדרך כלל צעירים יותר, סבירים יותר להיות לבנים וזכרים, וחיים באזורים פחות מקופחים. בדרך כלל היו להם אורח חיים בריא יותר והיו בריאים יותר, בסך הכל.
אמנם משך הזמן שבילוי בהליכה בקצב איטי לא היה קשור לסיכון להתפתחות חריגות בקצב הלב, אך יותר זמן בילוי בהליכה בקצב ממוצע או מהיר היה קשור לסיכון נמוך יותר של 27%.
בסך הכל, כ- 36% מהקשר בין קצב הליכה לבין כל חריגות קצב הלב הושפעו מגורמים מטבוליים ודלקתיים.
האסוציאציות שנצפו היו בלתי תלויות בגורמי סיכון קרדיווסקולריים ידועים, אך היו החזקים ביותר בקרב נשים, מתחת לגיל ה -60, אלה שלא היו שמנים, אלה שעברו לחץ דם גבוה, ואלה עם 2 מצבים ארוכי טווח או יותר.
זהו מחקר תצפיתי, וככזה, לא ניתן להסיק מסקנות נחרצות לגבי סיבה ותוצאה. והחוקרים מכירים בכך שחלק מהמחקר הסתמך על דו"ח עצמי ואילו משתתפי המחקר לא שיקפו קשת רחבה של גילאים ורקע אתני.
אך הם כותבים: "המחקר הזה הוא הראשון לחקור את המסלולים העומדים בבסיס הקשר בין קצב הליכה להפרעות קצב, וכדי לספק עדויות לכך שגורמים מטבוליים ודלקתיים עשויים להיות בעלי תפקיד: הליכה מהירה יותר הפחיתה את הסיכון להשמנה ודלקת, מה שהפחית את הסיכון להפרעות קצב."
והם מסבירים: "ממצא זה מתקבל על הדעת ביולוגית מכיוון שמחקרים אפידמיולוגיים מצטברים הראו כי קצב הליכה קשור באופן הפוך לגורמים מטבוליים, כמו השמנת יתר, HBA1c (צום גלוקוז), סוכרת ו (לחץ דם גבוה) אשר, בתורם, קשורים לסיכון לתעקבות."
