הידעתם את מישל חזנביציוס, הבמאי הצרפתי שסרטו האמן זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר בשנת 2011, האם היה יהודי? לא רק שלא ידעתי זאת, אלא שבמובן מסוים גם חזנוויציוס לא ידע זאת. במאמר אחרון ב לה מונדהוא כותב שלמרות שהוא יהודי, הוא מעולם לא חשב על זה הרבה. אבל לאחרונה הוא תוהה מדוע יש לו "הרושם שהוא חייב יותר ויותר להיות יהודי? להגיב כיהודי, לחשוב כיהודי, בקיצור, להיות יהודי מעל לכל?"

חזנוויציוס לא לבד. מאז אוקטובר האחרון, גם אני גיליתי שלהיות יהודי גבול להיות עיסוק במשרה מלאה. זו תפנית מוזרה של אירועים. למרות שתמיד חשבתי שיהודיות היא חלק מהזהות שלי, מעולם לא חשבתי שזה מגדיר את הזהות שלי יותר מאשר להיות מג'רזי, להיות מעריץ של מטס או להיות כמעט בן 70 (אני יודע: אני לא נראה את זה).

ובכל זאת משהו השתנה מאז 7 באוקטובר 2023, כך שלהיות יהודי הפך להיות ברירת המחדל שלנו. האירועים באותו יום ומאז היו סיסמיים וטרגיים עבור עמי ישראל ועזה. אבל רעידות המשנה הדהדו למרחקים. עבור יהודים כאן ובמקומות אחרים, אחד מרעידות המשנה המטרידות ביותר היה העווית הגדולה של האנטישמיות, כזו שכדאי לחזור עליה, החלה לִפנֵי ההשלכות הקטסטרופליות של הפלישה הצבאית של ישראל לעזה הפכו לחדשות ליליות.

האחרון בשורה ארוכה של סקרים פורסם זה עתה על ידי סוכנות האיחוד האירופי לזכויות יסוד. למרות ששוחרר בחודש שעבר, הוא נערך לפני הטבח באוקטובר על ידי חמאס (הוא מכיל גם תגובות עדכניות יותר). בין המגמות המדכאות הרבות של הסקר, אנו למדים כי 80% מהמשיבים חשים שהאנטישמיות עלתה במדינתם במהלך חמש השנים האחרונות, 56% חוו אנטישמיות לא מקוונת מאנשים שהם מכירים, 37% הוטרדו על ידי אנטישמים פעם אחת בשנה האחרונה. , ורבים מאותם אנשים היו קורבנות לביטויים רבים של אנטישמיות. בבירוקרטיזת ספרי לימוד, מנהל הסוכנות מציין כי התפוצצות השנאה הזו "מגבילה מאוד את יכולתו של העם היהודי לחיות בבטחה ובכבוד" ומסיימת בתחינה הבלתי נמנעת לסובלנות.

לגיונות של חוקרים ועיתונאים ניסו להבין את ההתעוררות הזו של שנאה עתיקה. עם זאת, אחד המקומות הטובים ביותר להתחיל בו הוא פנייה לספר חדש עם כותרת המשנה הזו – האנטישמיות החדשה: תחייתה של שנאה עתיקה. זהו ספר יוצא דופן מסיבות רבות, אחת מהן היא שהסופר, שלום לפין, הוא מומחה בעל שם עולמי, לא לאנטישמיות, אלא במקום בלשנות חישובית. הרקע הזה, מסתבר, מתגלה כיתרון גדול ביצירת ניתוח ברור וקוגנטי להפליא של האנטישמיות בת זמננו.

קנדי מלידה, לאפין בילה את רוב הקריירה האקדמית שלו בישראל ובאנגליה, שם הוא מתגורר יותר משלושה עשורים. במהלך חילופי דואר אלקטרוני לאחרונה, שאלתי אם הוא נתפס על ידי העווית האחרונה של מהומות גזעניות בארצו המאומצת, לפין השיב שהוא לא מופתע כלל. בריטניה הגדולה, הוא העיר, היא כמו רוב מדינות המערב, לכודה במלחצים בין תנועות ימין רדיקלי לשמאל רדיקלי. בעוד "ההתפרעויות היו אינדיקציה מטרידה לעוצמת הסנטימנט הניאו-פאשיסטי הימני הקיצוני בחלק מהאוכלוסייה", הזהיר לפין, הפגנות הנגד, אף שהן מבורכות, "הציגו גם את הסיסמאות ה'אנטי-ציוניות' הרגילות של שמאל קיצוני בחלק מהמקרים". בעוד שהיהדות הבריטית נקטה עמדה אנטי גזענית נחרצת, הוסיף לאפין, היא גם "נקלעה מאוד לאש הצולבת בין שלושה כוחות קיצוניים, כולם עוינים חריפה לדאגות היהודיות".

אזכורו של לאפין ל"שלושה כוחות קיצוניים" מצביע על אחת מנקודות המפתח של ספרו. מה שאנו יכולים לכנות "האנטישמיות הישנה-חדשה" של סוף ה-19^ה' אירופה של המאה – תוצאה של התקדמות טכנולוגית ותעשייתית גדולה – הולידה אידיאולוגיה אנטישמית במידה רבה, אך לא מוגבלת רק לימין הקיצוני. תפיסת עולם זו הציבה את ה"יהודי" במרכזה – הכוח האפל האחראי לתהפוכות החברתיות והכלכליות העצומות של העידן. לפי מנהיגי התנועה כמו אדואר דרומון בצרפת ווילהלם מאר בגרמניה, היהודי היה הכוח המניע לא רק מאחורי איום הקומוניזם, אלא גם מנגנון הקפיטליזם. לאלו הנואשים לתשובות פשוטות לנושאים מסובכים ביותר, זה כמעט לא משנה שטענות כאלה סותרות כמו שהן דמיוניות.

באשר ל"אנטישמיות החדשה-ישנה" של העידן שלנו, לימין הרדיקלי האנטי-גלובליסט אין עוד את הפטנט עליה; גם השמאל הרדיקלי האנטי-קולוניאליסטי והאסלאמיזם הרדיקלי תקפו אותו. בשיחתנו חזר לאפין לנקודה מכרעת שהוא מעלה בהרחבה בספרו: הקשר המשותף בין הקבוצות המנוגדות באופן יוצא דופן הוא הרעיון שיהודים, בין אם הם מתויגים על ידי השמאל הרדיקלי והאיסלאמיסטים כציונים או קולוניאליסטים, או על ידי הימין הרדיקלי כקפיטליסטים או קומוניסטים, הם איום אנושי. כפי שאמר לי לפין, "הם שונים במרשמים שלהם כיצד לחסל אותו (או לביית אותו), אבל הם מתכנסים על הסכמה שהיהודים כעם ממלאים תפקיד אסכטולוגי דמוני בשיבוש התהליך המשיחי של הגאולה ההיסטורית. ביטול המכשול הזה הוא תנאי הכרחי להצלת האנושות".

כמו בסוף ה-19^ה' המאה, כך גם בתחילת ה-21^רְחוֹב המאה: כמו הזעם העתיק, התנועות הללו פרצו מהסדקים והתפרים של רקמות חברתיות שנקרעו בעקבות שינויים טכנולוגיים וגלובליים גדולים. ההבדל המכריע עם התקופה המוקדמת יותר של הגלובליזציה הוא שהשלב הנוכחי של הגלובליזציה גרם לאי שוויון הכנסה גדול בהרבה. בְּתוֹך ולא בין מדינות. ההשלכות הרסניות, חברתית וחומרית, לא רק עבור אלה שנותרו מאחור, אלא עבור אלה ששימשו באופן מסורתי כשעיר לעזאזל בעתות משבר.

אבל התמונה לא כולה קודרת. לפני שהקדיש את מלוא תשומת לבו לבלשנות חישובית, לאפין היה פעיל בתנועה המתקדמת של אנגליה. הוא עזר לנסח את מניפסט יוסטון, הצהרה רבת השפעה שפורסמה בתחילת שנות ה-2000 על ידי פעילים שמבקרים את השוליים השמאלי הרדיקלי של המדינה. לאחרונה פרש לגמלאות, לפין חזר באופן מסוים לאותן אירוסים קודמים. למרות שהוא מתעקש שספרו הוא פחות ביטוי למעורבות מחודשת מאשר מאמציו "להבין מדוע אנו רואים את העלייה החדה בגזענות האנטי-יהודית בכל צדי הקשת הפוליטית, בכל כך הרבה מדינות וסביבות חברתיות שונות", הוא בכל זאת. מציע התחלה מעולה של העבר של האנטישמיות וניתוח חד של מצבה הנוכחי.

אבל ישנה מטרה שנייה וממש אקטיביסטית לספר – להפעיל מודעות למה שהוא רואה כסכנה אמיתית ונוכחת.

"רבים, במיוחד בצפון אמריקה, ממשיכים לשאת רעיונות של חיים בחברה בטוחה שהעניקה מקלט זהב מתהפוכות ההיסטוריה היהודית", הסביר. אף על פי שהאירועים האחרונים, במיוחד בקמפוסים שלנו, רואים בלפין סימני אזהרה ברורים, הוא מודאג ש"מספרים גדולים של אנשים, יהודים ולא-יהודים כאחד, לא ממש עיבדו את המתרחש". כשחתמנו, לאפין הוסיף פוסט חיוני. "זה לא רק משבר ליהודים. זהו התמוטטות הסדר שלאחר המלחמה ומשבר חמור בדמוקרטיה הליברלית".