אתחיל בספור אישי. באחד הימים שאלתי את חמותי ששנותיה הראשונות בארץ עברו עליה בקיבוץ, מה דעתה היום, ממרחק השנים וממרום גילה, על גידול הילדים בקיבוץ, במיוחד על הלינה המשותפת של הילדים. אני לא מבינה את השאלה, ענתה לי. איך את כאמא יכולת להשלים עם זה שמטפלת משכיבה את הילד שלך לישון? חידדתי את השאלה. היא הביטה בי בעיניים רושפות אש, את לא מבינה שאנחנו בנינו קיבוץ, שאני הייתי צריכה לנסוע להשתלם בגידול תרנגולות באחד הקיבוצים הותיקים, שאנחנו באנו לארץ כדי לבנות…

נזכרתי בשיחה זו, כאשר קראתי בשקיקה הולכת וגוברת את סיפרה של יעל נאמן “היינו העתיד” [הוצאת אחוזת בית]. שמו של הספר מעיד על האידיאולוגיה עליה מושתת הספור. אנחנו ולא האני, העתיד ולא ההווה, החזון ולא היום יום, החברה ולא הפרט. המחברת בונה את הספר סביב חוויות ילדות, בגרות ונעורים מחיי קיבוץ יחיעם בו גדלה. “אנחנו נולדנו בשנת 60, בקיבוץ יחיעם, הקיבוץ הכי יפה בעולם, ירוק מאורנים, סגול מכליל החורש….” [עמ’ 15]. בנעורים אלו שזורים חוויות של שירה, ריקוד, נגינה “שרנו, רקדנו, ניגנו בחליליות ובמצלתיים, וכשנגמרה התכנית היה כל אחד חוזר למקומו”.

התחושה שמצליח הספר להעביר היא תחושה של אושר, של שלמות עם העולם. התברר לי תוך כדי קריאה שהבעיה של חדר הילדים במתכונתו הקיבוצית, שלהלינה המשותפת היא בעיה שלי, בעיה שלנו, בני העיר, בני העולם המודרני השם את האני במרכז ושופט את העבר הקיבוצי מתוך ראייה שאין לה דבר עם העולם החלוצי של בוני הארץ. אפילו הבדידות של חדר ילדים היא כנראה פרי המצאתנו “בלילות חלמנו על גיבורי אריך קסטנר שהמטפלת סיפרה לנו עליהם מתשע עד תשע ועשרים בערב במסדרון, יושבת ומקריאה, רק קולה נשמע, אנחנו במיטות.” [עמ’ 14].

הדיון בשאלת מקומו של הילד בתוך ההוויה הקיבוצית עולה בספר לעיתים קרובות ברוח של השלמה והערכה, כי זה היה צורך הזמן “הקומונות, ומאוחר יותר הקיבוצים החליט שהילד שיך להוריו, אך האחריות לטיפולו וחינוכו חלה על הקיבוץ כולו” [עמ’121].

אי אפשר שלא לעשות השוואה בין שני העולמות, בין העולם של הכלל, המובע לאורך הספור תמיד בלשון רבים, שרנו, רקדנו, ידענו, חלמנו…לעולם המודרני המעמיד את צורכי האני במרכז. בהשוואה זו ידו של הקיבוץ על העליונה. יש כאן הרבה חלומות, תקוות, שמחות, אין בו סמים, אלכוהול, אלימות, איתם מתמודד העולם המודרני.