“יהודי לקח את בנו לקראת הבר מצווה לרבי מלובביץ כדי שיברך את בנו לפני הבר מצווה. הרב בירך את הילד ולאחר מכן שאל אותו מה הוא אוהב? הילד ענה שהוא אוהב פוטבול. הרב המשיך לשאול איזה קבוצה הוא אוהד? הילד ענה את הריינג’ר. הרב שאל את הילד אם הוא הולך למשחקים שלהם? והילד סיפר שהוא ואביו הלכו למשחק האחרון שלהם והריינג’ר הפסידו 2-10 והם הלכו בסיום המחצית הראשונה באכזבה. הרב שאל האם גם השחקנים של הריינג’ר הלכו בסיום המחצית הראשונה? הילד ענה מה פתאום, הם שחקנים וצריכים להישאר עד הסוף להילחם ולנסות לנצח. ואז הרב אמר לילד שביהדות יש שני סוגי של יהודים: יש יהודים שהם רק צופים. ויש יהודים שהם שחקנים והם נלחמים כדי לנצח במלחמות של היצר ושואפים תמיד להתקדם בדרך העולה לבית אל. ואני מאחל לך שאתה תהיה שחקן ולא רק צופה.” (תודה לארז גיסי ששלח לי את הסיפור).

אבקש להתבונן בסיפור הזה ובעיקר בהבחנה אותה עשה הרבי בין שחקנים לבין צופים.

הצופה אינו לוקח חלק פעיל במשחק. הוא רואה את ההתרחשות מהצד. לפעמים נדמה לו שגם הוא שותף, הוא לובש את מדי הקבוצה, הוא שותה בירה ומפצח גרעינים. במהלך המשחק הוא שר, צועק או מקלל, אבל נודה על האמת, ההשפעה שלו על תוצאת המשחק מזערית ביותר (אם בכלל) לעומתו, השחקן עובד קשה, הוא מתאמן רבות לקראת המשחק, הוא יוזם מהלכים, משקיע הרבה מאוד אנרגיה, רץ, בועט, מגן, מזיע, נופל. הוא לפעמים מנצח לפעמים מפסיד, אולם מה שבטוח הוא לוקח חלק פעיל במשחק ויש לו השפעה ישירה על התוצאה. ‘תהייה שחקן- במשחק האמיתי של החיים ואל תהייה צופה’ איחל הרבי את הילד.

התורה מספרת לנו: “וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.” מה פירוש “וחמושים”? מסביר רש”י “דבר אחר חמושים מחומשים אחד מחמשה יצאו וד’ חלקים מתו בשלשת ימי אפילה”.על פי רש”י רק 20% הצליחו לצאת ממצרים ויתר ה80% נותרו מאחור. מדוע הם נותרו? רש”י מסביר, שמתו ונקברו בשלושת ימי האפלה. אולם אפשר, שנותרו מאחור פשוט, משום שלא עזרו את האומץ הנדרש, לקחת את גורלם בידם ולצאת אל המדבר. הם לא רצו לעזוב את מצרים שאמנם הייתה בית עבדים, אך המקום המוכר והנוח, עם אספקת מים ומזון קבועים ולצאת את הישימון בלי מים בלי מזון. הם לא היו מוכנים לעזוב את המוכר ולצאת אל הלא נודע גם אם משה מבטיח סיוע ממרומים. ואילו אותם חמושים בחרו לקחת את הסיכון, בחרו לצאת למסע הארוך גם כשהדרך נעלמת מעבר לאופק. ארבע חמישיות שנותרו מאחור, בוודאי נהנו לראות כיצד ה’ המטיר את מכותיו על משעבדיהם אולם לצאת מהעמדה הפסיבית ומעשה האקטיבי – זה כבר היה להם יותר מידי.

לעומתם, אותו דור המדבר, למרות כל הנפילות והכישלונות שלו, עליהם אנחנו מתוודעים מספרי המקרא, עשה את המעשה האמיץ ויצא לדרך, הוא החליט לעלות על המגרש ולשחק את המשחק עד סופו. הוא היה שותף להוצאת עם ישראל ממצרים הפיכתו לעם, קבלת התורה והכשרת הדרך לארץ ישראל. דור המדבר היה שחקן והפך לחלק מההיסטוריה של עמנו, הנשארים מאחור היו צופים שנעלמו מההיסטוריה בחשכה (של יותר משלושה ימים).מכאן נבין גם את התשובה לבן הרשע, “רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל”

מניין לנו הביטחון, שאם היה שם לא היה נגאל? התשובה ברורה הוא “אומר” לא שואל, הוא לא באמת רוצה לקבל תשובה אלא למתוח ביקורת. הוא מוציא עצמו מהשותפות לעם “העבודה הזאת”, ה”לכם”. הוא מעדיף להשאר צופה מהצד, לא לקחת חלק פעיל בהיסטוריה של עם ישראל. אדם עם גישה שכזו בוודאי לא היה נגאל אם היה במצרים, פשוט כי לא היה עושה כלום כדי להיגאל. הוא הרי יודע רק למתוח ביקורת, להיות שלילי, אבל לא לעלות על המגרש האמיתי של החיים ולכן לעולם גם לא יזכה להיגאל.