“החוטים נכרכו סביב אצבעה, לעיתים הסבכים היו צפופים וקשים להתרה, לרגע רצתה להניח מידיה את הפקעת הסבוכה, כעסה על מי שטרח לקשור בתוכם קשרי קשרים ועל המנהגים המוזרים המלווים את חייהם” [“בעד החלון” עמ’109].

גיבורת הרומן מתמודדת בשעה זו עם משימה קשה. בידיה פקעת סבוכה שחוטיה נכרכו ונקשרו זה בזה ועליה, הכלה המיועדת, נדרש להתירם. אם תעמוד במבחן תזכה לשידוך המוצע לה. זהו מבחן הכלה שהיה נהוג בעיירה היהודית. מול פניה השואלות לוחשת לה אימה “אלה החיים, פותחים קשרים, מתירים, מיישרים….ככה זה כל החיים” ואביה מוסיף ואומר “בשביל שתלמדי סבלנות”.

לעיתים אני שואלת את עצמי על הזוגיות של היום ושל פעם, על ההתאהבות המהירה מול השידוך הנרקם באיטיות, על המבחנים ועל היעדרותם. ואולי הם, הדורות הקודמים, צדקו מאיתנו, הבינו שהסבלנות ואורך הרוח הם התנאי הבסיסי לזוגיות טובה ולהקמת משפחה!