אנשים רבים מופתעים מעוצמת התגובה שלהם כאשר אדם מוכר נפטר, ורגשות העצב שלהם עשויים להימשך זמן רב יותר ממה שהם מצפים. למעשה, העצב והאבל יכולים להיות עזים, ומחקר ראשוני מצביע על כך שאבל לאחר מותו של איש ציבור נראה דומה מאוד לאבל על מערכות היחסים האישיות שלנו ויכול להיות בעל רמות עוצמה דומות.
וונדי ליכטנטל, Ph.D., חוקרת מדעי השכול, זמינה לדון ב"אבל פאר-חברתי" – זה שמתרחש כאשר ידוען, דמות פוליטית או אדם מוכר מאוד אחר מת.
במחקרה, ליכטנטל, המנהלת המייסדת של המרכז לקידום הטיפול בשכול במרכז הסרטן המקיף של סילבסטר, חלק מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת מיאמי מילר, מתמקדת בקידום מדע השכול ובטיפול אבל "ממוקד במשמעות" למשפחות. מטפלים ואחרים.
כאן היא מספקת סקירה כללית של הסיבה שאנו יכולים להתאבל על אובדן של מישהו שהיה בחדשות אך לא בחיינו האישיים.
ליכטנטל: תיאורטיקנים ומדענים בשכול מתייחסים לחוויית האבל בעקבות מותו של איש ציבור כאבל פאר-חברתי. ניתן לחשוב על יחסים פאר-חברתיים כחד-צדדיים, הכוללים תחושת חיבור לאיש ציבור שאינו מכיר באופן אישי. אבל יחסים פאר-חברתיים הם אכן יחסים, וזה טבעי להתאבל כשמישהו שאכפת לנו ממנו ומרגישים קשורים אליו מת.
למה זה טבעי להתאבל על מערכות יחסים? מחקר בתחומי הפסיכולוגיה ומדעי המוח מצביע על כך שאנו "חוטים" להתחבר ולהיצמד לאחרים. ההישרדות שלנו תלויה בזה. מרגע שנולדנו, אנו מתחברים למטפל העיקרי שלנו, ומוחים על הפרדה. זה בלב הצער: אנחנו לא רוצים להיפרד מאנשים שאנחנו מרגישים קשורים אליהם, ואבל הוא תגובת מחאה.
מערכת יחסים פאר-חברתית אינה מייצגת את אותו סוג של התקשרות שקיימת עם אדם שאנו חיים איתו יום-יום, אלא היא מערכת יחסים. אנו מתאבלים על אובדן כל מה שהתקבל "דרך" מערכת היחסים ההיא. מחקרים מראים שאנשי ציבור יכולים לגלם את התקוות שלנו לעתיד, לשמש כתזכורת לעבר, או לסמל היבטים חשובים בתפיסת העולם שלנו.
דמויות פוליטיות עשויות להציע תחושה של תקווה, ביטחון או ביטחון. במקרה של בדרן, אנו עשויים להרגיש תחושה של חיבור להצעות היצירתיות שלהם. ואולי אותו איש ציבור סיפק לנו משהו כאן ועכשיו, או אולי הם הציעו משהו בעבר, עורר זיכרונות, מחשבות ורגשות הקשורים לתקופה מסוימת או לתקופה מסוימת בחיינו.
אנשים מסוימים עשויים להיראות מושפעים יותר מאחרים כאשר אדם מפורסם מת. זה חוזר לאופי הקשר. אם מישהו הרגיש מחובר וקרוב במיוחד לאותו איש ציבור, אז זה טבעי להתאבל. מחקרים מצביעים על כך שמידת הקרבה הנתפסת לאיש הציבור קשורה לעוצמת האבל שחווה לאחר מותם.
דבר אחד שיש לזכור הוא שחווית האבל של האדם תמיד הגיונית. זה עשוי להרגיש אינטנסיבי יותר ממה שציפינו כי לא היינו מודעים באותה מידה לרבדים של משמעות שיש לאובדן נתון או לתפקיד המיוחד שמילאו אדם או מערכת יחסים בחיינו. אבל אם הייתי שואל אדם אבל שאלות יותר מעמיקות לגבי מי האדם הזה עבורו, בסופו של דבר היינו מגלים שהאבל שלו הגיוני.
כמו כן, אין מסגרת זמן קבועה לאבל – אין פרק זמן שמישהו "צריך" להתאבל. כאשר אנו חשים פגיעה, כאב או עצב, זה טבעי לומר: "כמה זמן אוכל לסבול את זה? מה אופייני או 'נורמלי'?" אבל תהליך האבל כרוך בעיבוד המציאות שהאדם שמת כבר אינו נוכח פיזית בעולם והסתגלות למציאות הזו לאורך זמן. תזכורות לאותה מציאות יכולות להביא עמן גלי כאב בכל עת למשך שארית חיינו. לאבל אין תאריך עצירה.
לאדם שעובר תהליך של אבל, היינו אומרים, "במקום לקבוע ציר זמן, תן לעצמך מקום להרהר בעובדה שהאדם הזה איכשהו חשוב לך, אולי יותר ממה שהבנת, וזה בסדר."
